זיכרונות מזיו

אור חן- אח של זיו מספר על זיו

זיו תמיד אהב ללמוד, ואני בדיוק הפוך. זה התבטא גם בגיל יחסית מוקדם, כשהיינו יוצאים לטיולים הוא היה מפרט על דברים שלמד במגמת ארץ ישראל, על הקרב הזה והזה, והרבה עובדות יחסית לא מוכרות.

בדיעבד שמענו על תקופת ההדרכה שלו בעזרא. עוד לפני שהיה טלפון לכל ילד, הוא היה שולח דברי תורה לאימהות של החניכים שלו לפני שבת. חלק מהאימהות האלה הגיעו לשבעה וסיפרו לנו על דברי התורה האלו.

ההורים שלי תמיד אמרו שזיו ילד משעמם, אף פעם לא קראו להם לבית ספר, לא אמרו להם משהו לא טוב באספת הורים, ילד רגוע ונעים, חברים ומורים אהבו אותו, לא הסתבך. הוא היה עושה הרבה נחת למשפחה.

אנחנו גרים בכפר סבא, והסניף של עזרא היה בקצה השני של רעננה, חמישים דקות הליכה, הוא היה הולך את זה שלוש פעמים כל שבת-בערב שבת הלוך וחזור, ובצהרים שוב הלוך, ובפעם הרביעית אני או אבא שלי היו באים לאסוף אותו. הוא היה מבזבז כל שבת שלוש שעות על הליכה לחניכים שלו. היתה לו הקרבה עצומה לעניין הזה. הם היו האחים הקטנים שלו. הוא לא ויתר על אף אחד, גם על ילדיםמאוד בעיתיים. הוא שאף לקדם אותם ולהשקיע בהם, ולתפוס אותם. הוא היה עושה איתם שיחות ומשכנע אותם לא לוותר ולהתקדם. גם בשבעה הם באו עם סטיקר שהם הכינו "אחים לא שוכחים",הם הכינו אותו בלי לשאול אותנו. בסטיקר יש פלקט שהוא עשה כשעזב את ההדרכה אחרי שלוש או ארבע שנים שהיה מדריך. הם היו ממש מרכז העולם שלו.

מצאנו מהתקופה של התיכון כל מיני פתקים שהוא כתב לעצמו, מה הוא רוצה מעצמו. מצאנו פתק שהוא אומר לעצמו שבתור מדריך הוא יודע שהוא צריך ללמוד להקשיב ולא רק לשפוך תוכן וידע על החניכים, שזה נגד הנטיה הטבעית שלו לדבר ולשתף וללמד. הוא כתב לעצמו שהוא חייב לעבוד על זה, כדי ליצור חיבור אמיתי עם החניכים. הוא כתב לעצמו להיות יותר סבלני להורים שלנו, וכתב לעצמו "ליישם את דבריו של השעון"=לנצל כל שניה.

שתי האחיות שלנו הגדולות גדולות מאיתנו בהרבה, הן אחיות רק מהאבא, ובתור ילדים קטנים היינו איתם יותר בקשר, ואחרי שהם התחתנו קצת פחות. אז בעיקר אני והוא גדלנו ביחד.

הוא התחיל ללמוד במדרשית נעם כפס, ואז הוא הרגיש שזה לא תורני בשבילו מספיק. לא יודע אם זה נכון להוציא לעז על המקום. אבל אחרי שנה הוא ביקש לעבור בית ספר, והם הגיעו לדרכי נעם פתח תקוה והוא התאהב במקום. ההורים שלי לא רצו שילך לשם, כי זו הייתה ירידה רצינית ברמת החיים, מבנים של קראוונים והרבה חול. וזה לא עניין אותו, הוא רצה ללמוד איפה שלבו חפץ, והוא ראה שם מן גדלות תורנית. אחרי קצת מאמץ ההורים שלי השתכנעו. בסוף הם היו מרוצים מהדבר הזה.

הוא בדק אחרי יב כל מיני ישיבות, והתיעץ עם המחנך שלו הרב אמסלם מדרכי נעם, וכדי לעשות נחת לאבא שלי הוא הסכים לבדוק את כרם ביבנה. הוא היה שם כמה ימים והבין שזה לא בשבילו, והחליט להשתקע בירוחם. ההורים שלי אמרו לו שזה שעות של נסיעה ושאלו אותו למה הוא צריך את זה, והוא החליט שזה לא מענין אותו. ששם הוא מצא עצמו מבחינה רוחנית. הוא תמיד בחר במשמעות על פני הנוחות" את יכולה לצטט אותי. גם כשהיה לו קשה ופחות נעים זה מה שהוא בחר.

ראינו שבירוחם הוא הולך ומתגדל בתורה וברוחניות ובמידות שלו שהוא תמיד עבד עליהם. לאורך כל השנים הוא עבד על המידות, ובירוחם עוד יותר. הוא מאוד אהב ניגונים ושם זה עוד יותר התפרץ. הוא למד המון ניגונים והתחבר לכל מיני חסידויות והלך לטישים שלהם.

הוא היה רב גוני, לא נתקע במקום אחד, הוא לא היה רק ציוני דתי, הוא כתב לאחד החברים (סיפור מאביעד אוהלי) אני אביא גם קצת קונטקסט שתמיד זיו היה מבקר את הפלגנות והתת פלגנות הלא מהותית בעיניו. היה אומר לי "אני מבחינתי יש לי שני מעגלי שיוך ורק הם. הראשון זה המשפחה שלי, משם המנהגים, האוכל, התפילה. השני זה עם ישראל. לא ציונות דתית, לא עדת התימנים, המרוקאים, החסידים, הליטאים. עם ישראל! כל השאר זה חילוקים נחמדים, אבל לא מהותיים. כל מה שיהודי אני שייך בו"

הוא היה לומד גמרא בעיון כמו ליטבק, אבל גם התחבר מאוד לחסידויות ולמד בעל שם טוב, ורבי לוי יצחק מברדיטשב ב"קדושת לוי", ו"מי השילוח" ומיליון ואחד דברים חסידיים. ומצא את עצמו שם. האדמור מרוזין הגיע גם לשבעה. הוא ידע לשלב הרבה קצוות בעניין הזה.

באימון המתקדם הוא שבר את היד, והיה תקופה די ארוכה ברמ 2. אחרי שהוא החלים הוא חזר להכשרה ובימים האחרונים הוא הצליח לעשות בחמ"ס . מספרים שהוא נתן פוש אדיר כדי לנסות לגשר על הפער שהפסיד בהכשרה, והוא בסוף באמת סיים כלוחם בגדוד. הוא היה די נמוך, והיו לו שם כמה קשיים עם הקיר, אבל הוא התגבר על הכל.

בצבא יש הרבה מריחה של זמן, ואני מניח שאומרים שמזה הוא לא נהנה. הוא מנסה לנצל כל דקה, ובצבא הוא ניסה לנצל את הזמן ללמוד. הוא ראה בצבא סה"כ שליחות, ובמיוחד עכשיו במלחמה. אנשים מספרים כמה מורל ושליחות היה מחדיר בהם בתוך עזה ומקפיד על מורל גבוה. הוא מצא את עצמו שם למרות שזה היה המקום הלא טבעי שלן.

הוא היה בן ישיבה, לא "צולער", כי הוא ידע להנות מהחיים בים עם אשתו ולעשות צחוקים. אבל הישיבה היתה החיים שלו. הוא היה יכול לשבת עם הספרים חמש עשרה שעות ביום, ולקרוא ולכתוב עם המחשב ופרויקט השו"ת ולשקוע בזה בלי שיפריעו לו. גם בשנה שהוא היה בבית הוא המשיך ללמוד בחדר שלו. הוא לימד באותה תקופה גם בישיבת בינות רעננה, לימד סדר בוקר וצהרים בבקיאות, ובבימ"ד קהילתי בגבעת שמואל. הוא המשיך ללמוד אבל לא בישיבה.

בזמנו הוא התלבט על לימודי רבנות. זה לא היה עיקר הלימוד שלו. הוא עשה את המבחנים וראה ערך בלימוד הלכה, אבל הלימוד המשמעותי בעיניו, שהכי תפס אותו, היה גמרא בעיון. וזה לא הפריע לו לעשות במקביל תואר בחינוך ותעודת הוראה, ולכתוב עבודות סמינריוניות שהמרצה מציג עד היום כדוגמאות לסטודנטים איך לעשות. הוא היה רב פעלים. הוא לא הצטמצם לנישה אחת, ולמד גם הלכה, גם תואר, גם עיון, וגם לימד בישיבת רעננה ובתלמוד תורה בירוחם עד המלחמה.

גם אנשים שקרובים מאוד לזיו לא ידעו כמה הוא עשה. גם אני כאח. לא ידעתי את כל מה שהוא עשה. התנדבויות, התלמוד תורה. הוא לא היה מדבר על זה. עשה את זה לעצמו בשקט ובענוה. חברותות עם ילדים מהחוה חקלאית בירוחם. הגיע איזה בחור כמה פעמים לשבעה שרואה את זיו כאיזה מנטור. לא בחור דתי. בחור שמגדיר עצמו היום דתי ושומר מצוות. וללימוד עם זיו כנראה היה חלק משמעותי בדבר הזה.

גילינו בשבעה שהוא כתב המון שירים. ידענו שהוא כותב סיכומים וחיבורים תורניים אבל לא היה לנו מושג על ההיקף של הדברים, כמות מטורפת. כבר בשיעור א הוא התחיל לכתוב ולא הפסיק. יש לנו עשרות דברי תורה לפש ולספירת העומר ולחגים וחיבורים הלכתיים וסתם כיווני מחשבה, ושירים. ולפחות את השירים לא הכרנו ולא ידענו כלום. הוא כנראה התבייש. סיפרו לנו הרבה סיפורים על האופי והמידות ועל היחס לחברים. סיפר לנו אורי שוורץ, מהישיבה, (הסיפור מהכתבה על פורים) שהוא כמה שנים קטן מזיו, שזיו השתחרר אורי ואותו בחור היו בצבא, זיו שלח לאחד מהם כסף בביט, תלך לשקם תקנה כמה חטיפים וגם אני שולח לך הודעה שתכתוב לאוי , ותשמח אותו. אז הוא הלך לחבר ועשה את כל זה בשבילו, ואז החבר הוציא את אותו הדבר בשבילו.

הוא ידע עשרות של שמות מלאים של חברים שהיה מתפלל עליהם. ,

בשנים האחרונות היינו נפגשים ומתאמים שבתות אצל ההורים, והיינו הולכים ביחד לבית כנסת. תמיד הוא היה עומד באיזו פינה קבועה שלו, והיה מתפלל באריכות , יכול לעמוד בתפילת עמידה עשרים דקות בנחת, לאאכפת לו מה קורה מסביב, מדבר עם הקבה בנחת. בריכוז מוחלט. זה היה הרבה עבודה פנימית שהוא עשה במשך הרבה שנים, להגיע למצב בהתפילה ככה. הוא תמיד עבד בזה להתפלל כמו שצריך. אנשים סיפרו שהם היו רואים אותו מבאוס, והוא היה אומר היום לא הצלחתי לכוון כמו שצריך. הייתי רואה אותו כמו איזה לפיד של אש מתנדנד בעדינו ואיטיות עם פנים למעלה. לא עניין אותו מה אנשים חשבו על זה. זה היה חרג אבל לא הפריע לאף אחד.

הוא היה עולה הרבה חזן, ועושה להם מנגינות מדהימות שחלקן היה מלחין בעצמו, ומייבא מכל מיני מקומות, היה לו חוש מוזיקלי מעולה, והוא היה לוקח מנגינה ממשהו ומתאים לאיזה פיוט ועושה שילובים ומפתיע כל הזמן. הוא היה עושה דברים חד פעמיים. תמיד הוא היה מחדש וזה הי חשוב לו.

הוא לא ידע לנגן על אף כלי. אמרו שבשנים האחרונות רצה ללמוד משהו לנגן, וזה היה יכול להתאים לו אבל זה לא יצא. היתה לו אוזן מאוד רגישה לדיוקים במנגינות וכל ערב שבת היינו יושבים והוא היה מלמד אותנו איזה ניגון חסידי.

הוא הכיר למשפחה המון דברים חדשים. חסידויות שאפילו לא שמעתי עליהם. ישיבת ירוחם די מוזיקלית באופי שלה, והוא למד שם הרבה, והיה חלק מחבורה שהתעסקה הרבה בניגונים.

הוא כתב כמה שירים, והלחין אותם, אתמול שמענו עוד שיר שהוא כתב בתקופה האחרונה והלחין ואתמול שמענו את אחד החברים בפלוגה שר אותו פעם ראשונה, שיר שיצא בקרוב. שיר שמדבר על יום כיפור ומחילה. ועוד שירים כאלה.

פורים היה חג משמעותי אצלו, הם היו עושים הכנה מאוד ארוכה לפורים. יש קבוצה בווטצפ של ארבעים יום הכנה לפורים שהוא היה אחד המנהלים. הם היו עושים ספירת הפורים, משתפים חידוש או דבר תורה או רעיון כדי להכנס לזה. אני הצטרפתי אחרי שהוא נהרג. הוא היה עושה הכנה ארוכה לכל חג, ברמת החודשים לפני ולומד ומכין עצמו לזה. הוא כתב הרב העל החגים, הרבה קבצים. פורים היה חג מאוד מיוחד אצלו.

הוא לא היה שותה כל השנה בכלל, עד השנה האחרונה שהוא למד לשתות קצת עארק וויסיקי. ויש כמה סיפורים מצחיקים על זיו שהוא שותה בפורים. אחת השנים הוא בבוקר מצא את עצמו מסודר במיטה. ואף אחד לא רצה להגיד לו מי זה היה, אז הוא כתב פתק בלוח מודעות של הישיבה, מי שעזר לי לחזור אני מודה לך , תודה רבה כדאי להצליב את הסיפור הזה, אולי זה שיבוש של הסיפור עם שני החברים שעזרו לו. הוא גם כתב הרבה על פורים, יש קובץ שלמדו השנה במושב שלוה שהוא כתב על מגילת אסתר, פירוש על כל המגילה.

הפעם האחרונה שראינו אותו היה בשבת אצל ההורים ביומולדת שלו, הוא חוגג בטו בשבט, באותו התאריך עם הבת שלי שהיא בת 3. הוא היה דוד מקסים, תמיד חשב עליהם, קנה להם דברים, הם תמיד היו רצים אליו ראשון ולא עניין אותם אף אחד אחר. לפני סבא וסבתא.

באותה השבת הגיע קרוב משפחה והיתה שיחה מאוד ערה, כל שבת היה ויכוח נוקב, אבל באותה שבת זה היה על המלחמה והתקופה, ואותו קרוב אמר שאנחנו פה 75 שנה, ובהשוואה לדור של החלוצים אנחנו בעיקר עושים נזק. זיו הזדעדע מזה. ואמר לו שבראיה חיובית ורחבה הכל מתעלה והולך למקום חיובי. היתה לו אמונה מאוד גדולה בעם וביכולות של העם. ובצדקת הדרך. היה לו הרבה דברים שהוא חשב על זה.

הוא מאוד השתדל להרים את המורל לחברים. עזה מקום מאוד לא כיף ,חשוך ואין חשמל או מים ואוירה מלחיצה. לא כיף להיות בו. תמיד טוב שיש מישהו שמרים את המורל. וזיו תמיד היה עם חיוך על הפנים, והזכיר לכולם למה זה חשוב. אומרים שגם בפעולה שהוא נהרג הכל היה בהתלהבות גדולה ובריצה.

זיו לא עלה להר הבית, לא יודע מה הוא היה אומר על זה, אני מחפש את זה עדין בכתבים שלו.

בעיקר אני מופתע מהשירים שאני קורא ושומע.

אתחיל מההתחלה שהכרתי את זיו. בת דודה שלי נשואה לחבר טוב שלנו והם חשבו עלינו וזיכו אותנו. שנינו היינו מלווים בחתונה שלבם אבל לא זוכרים אחד את השני.

בהתחלה הייתי חשדנית בגלל קשרים שהיו לי לפני והייתי רגישה , אז לא התאהבתי מהר. אבל מדייט ראשון ושני הייתה לי תחושה מאוד חזקה שזה מתאים לי, שאני שייכת לפה. שהוא רואה אותי ממש דוך.

בדייט הראשון שלנו גרתי בבאר שבע ושכרתי דירה עם שותפות ליד האוניברסיטה, וזה היה בשכונה ג בבאר שבע, שכונה לא משהו. היתה לי שכנה מבוגרת שממש התחברנו והיינו מדברות הרבה, היא היתה קוראת לי מהחלון והיינו יושבות ביחד לדבר. הילדים שלה לא היו בקשר איתה. בשבוע שזיו ואני הכרנו אמא שלה נפטרה אחרי שהיתה איתה חודש בבית חולים , והיא ישבה שבעה באיזה מושב בדרום. אחרי שבוע בסוף השבעה היא חזרה לדירה בבאר שבע, וזה היה הערב שיצאנו פעם ראשונה. היא התקשרה ואמרתי לו שאני צריכה לענות לה. דיברנו עשרים דקות בדייט ראשון, לא יודעת איך הוא לא העיף אותי. אני יודעת להגיד על עצמי שאני בן אדם מאוד מנומס ולא הייתי עושה את זה, אבל הרגשתי שהוא מסתכל בכבוד והוא בא לפגוש אותי, והוא מבין את הסיטואציה שהיא במצב מאוד רגיש, לא רציתי שהיא תהיה לבד, ורציתי שיהיה לה את מי לשתף ושלא תהיה לבד עם כל הקושי והוא לא נבהל מזה ובא לפגוש אותי.

זה מאוד מאפיין את זיו שהוא לא נבהל מזה ובא פתוח לפגוש אותי. ההתמסרות שלו, שבאה לידי ביטוי גם בקשר איתי אבל גם כל מרחב בחיים הוא נתן את כל הלב. כל כך הרבה חברים מרגישים שהוא החבר הכי טוב שלהם. הוא בא באמת להיות ולתת את מה שהוא יכול לא רק בנתינה, גם בלתת מקום, בלהקשיב ובלשמוע.

חבר שלו שלח לי צילום מסך שהוא אומר לזיו אתה הפסיכולוג שלי, וזיו אומר לו אני לא פסיכולוג ולא נעליים אני רק מתפלל שאזכה להיות בן אדם שמקשיב באמת. הוא היה מבקש מחברים להקליט לו גם 20 דקות מה שלומם. יש לו שיחות שלמות עם חברים של הקלטות. זה לא מזיז לו, ההפך. הוא באמת רצה לשמוע איפה אתה ומה אתה מרגיש.

היית מספר לו משהו והוא הלך עם זה. הוא שולח לך משהו שעלה לו על מה שאתה עובר.

הוא היה מציג לי את חברים שלו בתור פלוני בן פלוני, ושאלתי אותו למה? אז הוא הסביר לי שהוא מתפלל עליו להצלחה בלימודים עליו לזיווג הגון וכו וכו. אח״כ חיפשתי רשימה כזו כי הוא בטח רשם ולא זכר הכל בעל פה, ולא מצאתי רשימה כזו. לעצמי אני מסכימה לעשות רשימה. אבל אני מבינה שהוא ממש התפלל על כל אדם על מה שהוא צריך, כולל על חברות שלי. עליי הוא התפלל לזיווג הגון מהרגע שהתחלנו לצאת. הוא אמר לעצמו, אני אתחיל להתפלל עליה שתמצא את האחד שלה, אם זה אני,מהמם. אם לא, אז שתמצא את שלה. וזה עונג. זה אפילו מצחיק. זה מהמם וזה ממחיש את האיש המסור שהוא בקשרים עם חברים.

היו לו קשרים מיוחדים עם חניכים, ועם חברים מהישיבה שקטנים ממנו. בטח הרב חיים סיפר לך, היו חבר׳ה שהיו מאוד קשורים אליו, כמו אח גדול כזה, תמיד כתובת. אני יודעת כמה הם הלכו איתו גם בראש, שהוא ימצא את עצמו, שהוא יגיע להבנה שמתאימה לו בזוגיות, שיגיע לחיבור הפנימי שלו עם הלימוד, וכך על כל אחד ואחד.

הוא לא שיתף אותי בהכל וחשף את החברים שלו, הוא ממש שמר על הצניעות שלהם, אבל זה ממש היה משהו שהיה הולך איתו אז בחלק מהדברים הוא שיתף אותי. ראיתי שהם ממש בלב שלו, ולא כתפקיד אלא כאהבה גדולה אליהם. אני מרגישה שזה משהו שהוא ממש קיבל מההורים שלו, אהבה בלי גבולות.

הוא היה ממש פדחן והיה קורא לי לא בפניי "הללי החצי השני שלי" מחכה לי בבית, הוא היה משוחד ולא אובייקטיבי. ממש אהבה שנוזלת ממנו.

אחים שלו והוא נהיו משפחה גמורה תוך שניה. לאחותי קוראים גיל ואני קוראת לה סושי, ויש לנו קטע במשפחה עם שמות חיבה. בסוכות , חודשיים וחצי אחרי שהתחלנו לצאת, הוא בא להורים פעם ראשונה וקרא לאחותי סושוש והיא פשוט לא ידעה מאיפה זה בא. אבל הוא פשוט בא ונפגש איתה בטבעיות.

הוא אמר לי שהאחים שלך זה האחים שלי, והיה יוצא עם אחי לבירה בלעדיי. הוא היה מתעניין בהם, ידע עליהם הכל, ובשנה וחצי נכנס כמו בן בית. הם ממש אוהבים אותו.

גם אני הרגשתי בבית של ההורים שלו מאוד מהר שאני אהובה. היינו קוראים לזה "הבית בכפר סבא", "הבית בשלווה" "והבית בירוחם" ולא הבית של ההורים. הוא לא אמר בשום מקום ברכת האורח, כי אנחנו מרחיבים את הבית שלנו, ולא יוצאים מהבית שלנו, ולא משנים אותו, תפיסה מהממת שזיו האיר אליי.

גם במילואים עכשיו העניין של המסירות ולעשות דברים עד הסוף היה ממש בולט. במקור הוא בסדיר בגבעתי, ובמילואים הם בעצם היו שייכים לחטיבה הדרומית של אוגדת עזה. היעוד שלהם מלכתחילה במקרה של מלחמה הוא להגיע לניר יצחק. ברגע שהקפיצו אותם בשמחת תורה , אנחנו היינו בירוחם, ישר הוא נסע מאוד מהר והגיע יחסית מהר לשטחי כינוס, וישר שלחו אותם לקיבוץ. הם היו שם חלק מהצוותים של הטיהור, זיו היה בפרדס ובשטחים שמסביב. הם נשארו בניר יצחק חודשיים. פינו את התושבים מהאזור והם שמרו על הגזרה, ועשו סריקות וחיפשו נעדרים, וגם ראו דברים מאוד קשים.

זיו מאוד נקשר לקיבוץ והקיבוץ ממש נכנס לו ללב. אחרי שבועיים מתחילת המלחמה הוא שלח לי תמונה של משאית שבאה לקחת חלב מהרפת של הקיבוץ, ובדמעות הוא כתב לי :

"זו תמונת ניצחון. לא משנה מה, העם הזה ינצח הכל. לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו, 14 יום אחרי שניסו להשמיד את הקיבוץ המחלבה פועלת".

התפקיד שלו היה להיות בחמ"ל, גם בתקופה הזו וגם בחלק מהשירות הסדיר. הוא היה אדם מאוד יסודי, כתב המון והכל הכל היה מתוכנן מסודר ומגובה וכתוב בהיר. זה תפקיד שמתאים לו, הוא יודע להחזיק ראש על הרבה דברים, הכל אצלו היה כתוב מסודר, הוא ידע להחזיק הכל בצורה ארגונית ויש לו באמת את החשיבה הזו.

אחרי שבוע בקיבוץ הוא הקים חמל והם ארגנו את התפקיד שלהם באבטחת הישוב לטווח רחוק. אחרי חודשיים הם עברו לעין השלושה. שם הוא היה חמ"ל של שלושה קיבוצים עוד חודשיים. זה לא משימה נוצצת לעשות 4 חודשים במלחמה. החברה כבר היו עייפים, ואתה רחוק מהבית ומהמשפחה, ואין אקשן ותחושה שאתה ממש הורג מחבלי . אתה חלק מהמערכת שהחליטה שזה מה שתעשה. זה לא היה פשוט מבחינת המוטיבציה והמורל של החברה וגם לזיו זה היא מאתגר.

הוא ניסה למצוא תפקיד יותר משמעותי שיותר צריך אותו, והוא הבין שאם הוא הולך לתפקיד אחר הוא לא יהיה לוחם והוא לא רצה לוותר על היכולת להיות לוחם והבין שהוא צריך להשאר איפה שהוא נמצא. הוא אמר לי ״להרגיש משמעותי זה בחירה״, אני בורג במערכת גדולה וקדושה של עם ישראל ופה צריך אותי עכשיו, ואני בוחר לעשות את זה בצורה הכי טובה שאני יכול. הוא באמת עשה את זה הכי טוב, עם כל הלב.

המ"פ היה עובר שם ואומר "כשזיו בחמל אני רגוע". אחרי תקופה המפ שאל אותו- למה אתה בחמל? אתה פצוע? וזיו ענה שלא, ופשוט היו צריכים אותו שם. אז אחרי תקופה הוא לקח אותו להיות צמוד אליו בחפ"ק. המ"פ ראה שהוא מסור וקר רוח, ועם חשיבה אסטרטגית.

היה חודש שהחמ"ל והחפ"ק רבו עליו והוא עשה לתקופה גם וגם. היה קם לכוננות עם שחר, עולה חמ"ל וזה היה מאוד אינטנסיבי.

שבועיים לפני שהם היו אמורים לסיים את המילואים הכניסו אותם למשימה ברצועה. ידענו שהם מאבטחים בציר ולא ידענו שהם מתמרנים בפנים. הם אכן אבטחו, אבל גם יצאו לפעילויות של מיטוט מעוזי טרור של חמאס.

בשלב הזה ידענו שאנחנו בתחילת הריון. שבוע לפני שהוא נכנס, ביומולדת שלו בערב טו בשבט גילינו על ההריון. חיכינו לזה ורצינו ומאוד התרגשנו. זה היה קשוח כשהוא היה בפנים, כי הוא כמעט לא היה זמין. כל התקופה לפני הוא היה מקפיד להתקשר אלי כל יום לשמוע ולדבר, ולפעמים עושים חברותא של שעתיים ביחד. כל ערב בדיוק ב11 או 11 ועשרה הוא היה מתקשר. הוא ממש הקפיד על זה. הקשר שלנו מאוד התחזק בתקופה הזו. הבנו שאנחנו רחוקים אבל יש לנו אפשרות לגדול שם ולחזק יסודות אחרים של הקשר.

אני זוכרת שאחד החברים בדיוק התחתן בתקופה הזו והיה בשנה הראשונה לנישואים. הוא אמר למפ שאישתו צריכה אותו, ושהם צריכים עוד לחזק את הקשר. אני וזיו דיברנו על זה שאנחנו לא מרגישים שאנחנו מוותרים על הקשר שלנו, ולהפך, זה היסודות של הקשר והבית שלנו, אנחנו לא יוצאים מהבית שלנו אלא מרחיבים את הבית הפרטי והזוגי לבית של כלל ישראל. החזקנו בראש שאנחנו הולכים לחזור מזה בזוגיות אחרת חזקה ושורשית יותר. לא האמנתי שהבית שלנו יתרחב עד כדי כך, עכשיו הוא ממש בדם של כלל ישראל. זה מה שהחזיק אותנו, וזה באמת אמיתי, זה מה שליווה אותנו כל התקופה הזו.

בוקר אחד כתבתי לו שהיה לי לילה ובוקר הפוך. הוא אמר לי , קודם כל ברור שזה הפוך, אנחנו לא ביחד וזה לא המצב הנורמלי והבריא שצריך להיות, תרגישי בנוח. הוא נתן לזה מקום. הוא אמר לי- את עושה המון עבודה בלדעת מה את יכולה ומה את לא יכולה. הוא חיזק את שנינו , אנחנו במצב הפוך, אבל אנחנו נכנסים עכשיו לכלל ישראל ממש. הוא אמר "אנחנו מנסים" לחיות בתודעה הזו, אי אפשר לחיות בה כל הזמן ולהצליח כל הזמן. אבל אנחנו מנסים להרחיב את המבט ואת העמדה הנפשית ולזכור שאנחנו חלק ממשהו גדול. העיקר לנסות גם אם אם לא תמיד מצליחים.

הקשר שלנו התחזק מאוד ולמדנו הרבה ביחד וזו היתה זכות ענקית.

אני הייתי לבד עם משהו ענק בתוכי, והוא היה לא זמין בהתחלה. ניסיתי לא להכניס את עצמי לדאגות, ולמחשבות, לא יוכלתי לסבול את המחשבות.

הוא דאג להתקשר אלי כל יומיים, לשלוח הודעה, לעדכן שהוא בסדר.

בזמן הזה הוא היה בפעילויות מבצעיות. אחרי שבוע הם היו חלק מכיבוש של בית ספר שהיו בו המון מחבלים. המפ והקשר שלו נפצעו מרסיסים ופונו, והסמפ וזיו הפכו להיות חוליה קדמית. שלחו בקבוצת הנשים שכמה חברה נפצעו קל, ומי שצריכה לדעת יודעת והכל בסדר. ואני אמרתי לעצמי, שאם לא עדכנו אותי אז הכל בסדר ואני לא דואגת. ערב אחרי הוא התקשר אלי, ולא ידע שאמרנו לנו את זה, והוא חשב שאני ממש ממש דואגת. אני כן דאגתי באותו יום והיתה לי גם תחושה פיזית קשה. כשהוא התקשר , הוא ניסה להרגיע אותי, אבל אני בכלל לא ידעתי שהוא היה בתקרית הזו. איך שהוא התחיל לדבר פשוט בכיתי כי היה לי מאוד קשה. הייתי ממש צריכה אותו שם.

הוא קיבל טלפון בשלב הזה כי הוא היה בתפקיד מוביל. ואז בעצם ביום ראשון בערב דיברנו שיחה יחסית ארוכה. הוא היה נשמע ממש מבסוט ובטוב. הוא ממש חיכה לספר לי על הפעילות של מחר, ועל מה עשו באותו היום. הוא היה נשמע ממש שמח ומרגיש משמעותי.

למחרת היתה משימה של כיבוש של מסגד שהיה מתחתיו ארבע קומות של מנהור תת קרקעי. שכונה בחאן יונס שקרובה מאוד לגדר, שבקושי נכנסו אליה קודם וממנה יצאו רוצחים לניר עם ניר יצחק וניר עוז. הם חיכו לתכנית מסודרת לטפל בה. הם היו כח ראשון שנכנס לשכונה. היתה הפצצה אוירית וכח שריון. הפלוגה של זיו היתה אחראית לכבוש את המסגד ואז לפוצץ אותו בכוחות הנדסה. הם התחילו את הפעילות והיו להם כמה התקלויות שהם ניהלו בקור רוח. בשלב השני של המשימה הם מצאו פיר בתוך בית, ופינו מהר את רוב החברה החוצה ולמעלה מחשד שהפיר יתפוצץ. זיו והסמפ יאיר והמגד נשכבו מחוץ לבית על סוללת עפר כדי להכוין את הכוח במהירות הלאה כדי שיצאו מאזור סכנה. הם היו מחוץ לבית על תלולית עפר וזה היה אמור להגן עליהם במקרה שהפיר יתפוצץ. אחרי כמה שניות לא הפיר הפתוצץ אלא הקיר של הבית. זה משהו שכמעט לא קורה, בדכ זה מתוך הפיר. כנראה היה שם מטען חשמלי שהופעל מבפנים או מרחוק. באופן חריג מי שהיה מחוץ לבית נפגע. החברה בפנים נפצעו, חלקם קשה. זיו ויאיר ונתנאל אלקובי המגד חטפו הדף ונהרגו במקום. זיו נהרג שלם בלי שריטה עם חצי חיוך אפילו. זה היה פחות משניה. לזיו היה חשוב לומר כל הזמן לחברה "העיקר לסיים את המשימה עד הסוף". הם סיימו את המשימה, המסגד הזה פוצץ עד הסוף. זה היה אר"ן והרבה פונו אבל הם סיימו את המשימה.

בזמן הזה , מוזר להגיד, אבל הרגשתי בלי להבין כלום. הייתי בבית באותו בוקר והייתי אמורה ללכת למעבדה. קמתי עם תחושה קשה והסתובבתי סביב עצמי, ניסיתי להתקלח, לאכול משהו, לעשות משהו, היה בלי להקיא. ב11:30, בערך בשעה שזה קרה, התחלתי לרעוד פיזית, לא ידעתי מה יש לי וחשבתי שזה התקף חרדה. תקופה פיזית חזקה, כנראה כי הנשמה הרגישה. מאוד דאגתי לו, ורציתי להתקשר אליו ולהגיד לו : "עכשיו אתה בא". וראיתי שהוא לא ענה לי להודעה מהבוקר, והנחתי שהוא באמצע משהו, והוא לא זמין אז בכלל אין לי למה להתקשר. אמרתי לעצמי בסדר, אני מעיפה את השבוע הזה, אני אעשה מלא דברים ולא אחשוב על זה. רק רציתי שיחזור כבר. ניגבתי את הדמעות ויצאתי למעבדה. כל היום היתה לי תגובה פיזית לא מוסברת. חשבתי שזה התקף חרדה שקשור להריון. כנראה שאנחנו לא סתם קשורים, אלא ממש נשמתית, זה לא מפתיע אותי, אבל הנשמה שלי ממש הרגישה.

לקח זמן למצוא אותי באוניברסיטה כי הסתובבתי קצת. זה עדין נשמע לי כמו סיפור, סרט רע . שלא קשור לזיו, לאיש הכי חי שאני מכירה.

פעם מישהי רצתה לשדך אותו, והיא ניסתה להגדיר אותו לחברים, "הקטן שקופץ בתפילה". זיו בגובה שלי. כמה קטן, ככה ענק.

לזיו יש חבורה בישיבה עם טרגין, גושו ואוהלי ועוד שלושה שנקראת "החבורה המוגזמת". אנחנו הנשים ממש נכנסו חלק לחבורה, עשינו שבתות ביחד וטיולים ונוצרה קליקה כזו טובה. הם מאוד קשורים אליו, כמו אח ממש. אני מרגישה שאני עכשיו שלושתינו, ואני מגיעה וזה חשוב לי, וכל אח ד מהם מרגיש לי קצת זיו. בחול המועד נפגשנו ועשינו על האש, לא שלא בכינו . המוח לא קולט את זה עדיין, אני מתמודדת יותר עם געגוע, עם חוסר, אני לא מבינה מה זה אומר, לא נראה לי שאני מסוגלת להבין ולהכיל את זה, אז אני באה בשמנו. אני יודעת שהוא בא איתי לכל מקום. גם מהעולם הבא הוא יבוא בשבילי.

אחותי היתה צוחקת עלינו "אובסיסבים", הוא לא היה מתביש להביע חיבה, בצניעות ,אבל בחן. הוא היה פדחן. הוא היה קורא לי "איפה המלכה שלי", בשלב מתקדם הוא היה שורק לי ברמזורים, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, והכל היה סתם בשביל לפדח אותי. זה משהו יחודי. כזה חינני, מצד אחד בחור מאוד ירא שמים וצנוע, אנשים רואים בו כתר תורה. מצד שני, אוהב, בגלוי, בחן , משוגע על אשתו ואומר את זה ולא אכפת לו. הרבה חברים משנים מתחתיו סיפרו לי שהם היו רואים אותו ואומרים לעצמם שיש סיכוי לאהבה כזו. הוא חי, זה לא קשור אם אתה דוס. אני ממש זכיתי. זה משהו שיהיה איתי תמיד ולא ילך אף פעם.

התורה של זיו היא תורת חיים שזיו הפגיש אותי איתה. זה לא משהו שנשאר בבית המדרש ונראה אחרת בבית או עם החברה. הרגשתי שהוא לומד איך להיות איש טוב, איך לעשות שטויות , איך לעבוד את ה יתברך, איך להפתח לזמנים שקורים לעם ישראל, לשבתות, לחגים ולימי הולדת. כל זמן איך הוא מאיר לי, מה הוא אומר לי, מה הוא בשבילי. זה ממש ברמה הכי פרקטית. זיו היה כותב לעצמו "כיוונים". לקראת כל דבר, כל שבת, כל סעודת שבת, כל ראש חודש, כל יומולדת, מסע כומתה, כל דבר שקורה, כותב לעצמו כיוון, שזה רעיון תורני או רוחני שקשור לפרשה, או קשור לזמן, ואיך זה קשור אליו, מה העבודה שלי, מה זה אומר לי. הוא כתב את זה הרבה שנים ויש לי קבצים של כל לוח השנה בערך. כשזכיתי להכיר אותו אני יכולהל הגיד שזזכיתי, וזה לא מובן מאליו , לראות את הגודל של הדבר הזה. אני יכולה להגיד היום בפה מלא שאני שתיתי בצמא כל מילה שלו. אני לא מרגישה שפספסתי אחורה, חסר לי מאוד הפספוס לעתיד, החלל שיש פה. ספגתי כל מה שהוא הביא אלי, ניגון, מחשבה, עבודה פנימית. הוא היה מכוון אותי, לוקח את העונג של התורה וחי אותה. הראש שלו בשמים, והיה יכול לדבר איתי על ספירות, ומה זה אומר ממש בשבילי.

הוא כתב קובץ על ספירת העומר, שהיה קצת פחות אופייני לו מבחינת צורת הכתיבה, כי הוא יותר רעיוני, ואין לו את המספר שהוא בדרך כלל מוסיף של "מה זה אומר בשבילי". כנראה הוא כתב את זה בצורה יותר כללית. בקובץ של שנה שעברה הוא כתב לעצמו בפתקים ולא בקובץ, משפט שקשור בעבודה זוגית שלו מתוך הספירה של אותו היום. להגיד לה שהיא יפה. דברים פרקטיים מתוך הספירות, הוא חיפש איך זה מתחבר לו לחיים. ברור לו שהתורה חיה עד כדי כך. לזכות לחיות את זה ולראות את זה פועם זה האוצר של החיים שלי. כנראה שיש לי גם צד בזה כי הוא החצי שלי, אבל הוא כל כך חי. מדהים שהוא השאיר לי כל כך הרבה ללמוד.

כך הוא היה לומד, הכל בסיכומים, מסודר. אני יכולה להוציא חנות ספרים ככה בלי לחשוב. הוא היה אומר לי שהוא רוצה לפגוש את האנשים, ללמוד איתם, שילמדו את ההקשר, לא רוצה סתם להעלות שיעורים ליוטיוב.

עכשיו אני מבינה. יצא לי אתמול להפגש ביחד בתורה נוער עם אנשים. לא ידעתי מה לומר אז הדפסתי משהו שלו, על הספירה והזיכרון ומהות הימים האלו והרגשתי שכולם התבשמו והבנות הלכו עם זיו במחשבה, ועם האור שזה הביא אליהם. זה היה חלון זמן של אויר שנתן לי כוח, אני יודעת שהוא חי והנשמה לא מתה, היא חיה אחרת, דרכנו ובמימדים אחרים.

הut היה מקפיד לציין הילולות של צדיקים, הייתי שואלת אותו – מה העניין? היינו עושים זיץ, התוועדות של שניים, מדליקים נר, וקוראים סיפור על הצדיק, לומדים. הוא היה הולך לפעמים בטישים להילולות. הוא היה אומר- ביום של הילולה, האור כבר לא צריך את הגוף, ואנחנו מקבלים את האור הזה בעולם, הוא מתפשט. עכשיו מפחיד לחשוב על זה. בשבילי זה מדהים- ההבנה שזה חי. כל פעם שאני לומדת עם אנשים אני מבינה שיש אדוות להמון מקומות שאני לא מבינה. אנשים מספרים לי המון עליו, וזה נותן לי המון כח.

הוא לא הגדיר את עצמו בכלום. לא ציוני דתי ולא כלום . הוא היה אומר המשפחה שלי מגדירה אותי במנהגים ומסורות, ואני כל מה שיהודי. כל מה שיהודי אני שייך בו. הוא היה הולך לחסידויות, הולך לחבד, היתה לו חברותא עם בחור שגדל בבית שלא ידעו בו מה זה יום כיפור. הוא לא היה בא ללמד אותו, אלא לפגוש אותו. הוא כל כך התרגש מהנשמה של הבחור הזה, שמתעוררת וצמאה. הוא היה שינשין בירוחם וזיו היה הולך לחווה שלו ללמוד איתו והם נקשרו נפשית. זיו אמר לו פעם את הפסוק "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי". הבחור כל כך התרגש והתאהב בפסוק, והוא הלך ביום כיפור לאחד ההרים וצייר את הפסוק. זה מתיקות, שהנשמה מתעוררת. זיו לא הרגיש שהוא מחזיר אותו בתשובה, הלימוד האיר לזיו. כל מה שיהודי מבחינתו הוא שייך בו.

זה גודל להגיע לחסידות ולהגיד- עם זה אני לא מסכים, הם עדין בתפיסה גלותית, ובדבר אחר אני מרגיש שאני יכול ללמוד ולקבל ולהיות חלק. הוא היה הולך לפעמים לטיש והרבה היה מדבר 40 דקות ביידיש והוא לא היה מבין כלום, אלא רק את הנימה. אבל הוא היה אומר שהוא בא להיות חלק ולאכול משולחנו של צדיק.

הגיע לפה אדמור בשבעה, שדווקא זיו לא הגיע אליו המון, ואמר לנו שהוא לא יכל לפספס את זיו. הוא היה רואה אותו יושב בצד, לא עם בגדים של חסיד, רק עם גרטל, אבל הוא פשוט בא לנכוח. הוא לא פחד מדברים שיזיזו אותו, הוא בירר את האמת בלי להתקשר לשם לגמרי.

היתה לו הרבה ביקורת שהוא לא חסך, והיה אומר על תפיסות שהן מעוותות ושגויות. הוא בא ממקום של ידע, למידה והיסטוריה ולא זרק סיסמאות, וחתר חתירה עמוקה לאמת. מי שהתווכח איתו ידע שאין שם שום דבר אישי, הוא אוהב אותך ואפשר לצחוק, הוא בא מנקודת הנחה שנאחנו אחים, יש בינינו אהבת נשמו ואנחנו אחים, ומתוך זה אבוא לומר למישהו שהוא טועה, כי הוא עושה משהו לא טוב. הרבה אנשים זוכרים ויכוחים ודיונים לוהטים איתו, אבל זה היה מתוך אהבה. בשבת האחרונה שהיינו בכפר סבא, שבת יומולדת שלו, היתה שיחה מתסכלת בשולחן על המצב במדינה, ומישהו אמר "כמה הרסנו בשבעים שנה" והתכוון לומר שפעם היינו חלוצים, והיום אנחנו לא יודעים להגיד, זו האדמה שלנו. זיו נדלק מהמשפט הזה ו20 דקות לא היה עם מי לדבר, הוא פשוט נאם לנו שאסור לדבר ככה על עם ישראל. אפשר להגיד ביקורת אבל חייבים לצאת מנקודת הנחה שעם ישראל הולך לטוב, ויש פה מגמה ענקית שמחוללת משהו ענק, ובמקרו אנחנו נראה את זה, המבט שלנו כואב. צריך לראות עין בעין, לעומק ולגובה, ולהבין שיש תהליך, היום אני מצליחה לראות שדברים נשמתיים לוקחים זמן, אמיתות לאט לאט עולות ומתבהרות. אנשים בעמדות מפתח לאט לאט יבינו את מקומם. אבל זה לוקח זמן. גם כשהוא העביר ביקורת זה היה מתוך אמונה גדול במהלך אלוקי וטוב, הוא זעק את זה, זה היה מצחיק. אי אפשר היה להגיד לו דברים כאלו, הוא אמר שאסור להגיד להגיד דברים כאלו על עם ישראל, ברור שלא הרסנו, אפשר להגיד ביקורת והדברים מתחדדים ומדייקים.

גיסתי אמרה שהוא עכשיו הולך להתווכח עם המשיח, והוא ימצא את התירוץ הנכון, הוא תמיד אומר את המילה האחרונה, לא מתוך כבוד, אלא מתוך מחקר וידע.

כל הספרים כאן הם הפינה שלו, הוא באמת קרא אותם והכיר אותם. גם ספרים תוכניים , גם פסיכולוגיה היסטוריה וביוגרפיה של צדיקים.

מיכל- הוא רצה להיות ר"מ?

הלל- הוא רצה ללמוד וללמד תורה בעיון, הוא הרגיש ששם השליחות שלו. אני יכולה להבין את זה קצת מהמפגש שלי עם מה שהוא למד. לימוד בעיון זה לא פשוט, זה יותר קשה לי מלימודי הנדסה. להסתכל על עשרות מקורות ראשונים ואחרונים ולחשוב על שאלות עומק. הוא כתב על כל סוגיה שהוא למד, בצורה מאוד יסודית, וגם פנימית, הוא חיפש מה היסוד של שאלה ושל מחלוקת, בירור תורני והלכתי והשקפתי. לרדת לשורשם של דברים זו יכולת שזיו פיתח ומאוד מפיינת אותו. הוא רצה להשאר בעולם של ישיבות, בעולם של אנשים שבאים ללמוד מרצון. יש לו תואר בחינוך והוא לימד תקופה בתלמוד תורה בירוחם. הוא עשה מבחני רבנות, והבין שזה לא מה שהוא רוצה, אלא ללמוד ולהעמיק לא בשביל מבחן. בשנה הבאה הוא תכנן למצוא משהו שקרוב ללמד וללמוד. הוא פשוט בא בענוה לפגוש את ה יתברך. היתה לו הצלחה. העמדה הנפשית שהוא בא איתה עושה לי צמרמורת. "אני בא להפתח לה' ולהבין מה הנשמה שלי מספרת על זה, מה האות שלי בתורה, מה החידוש שלי להביא מתוכי, אני פועם תורה, נשמת אלוקים בי".

אין לי הרבה רקע בללמוד תורה, הייתי במדרשת שילוב, לא ידעתי מה זה ללמוד לעומק. כשהייתי לומדת איתו בחברותא לא הרגשתי שאני לומדת עם מישהו שמלמד אותי. הרגשתי שאנחנו לומדים ביחד, שהוא רוצה לשמוע מה הנשמה שלי אומרת, מה אני מבינה, מה מאיר לי, הוא היה מתפעם מהמחשבות שלי. היתה בו אפס קושי ללמוד מאחרים- גדולים וקטנים ממנו. הכל מתוך רצון לדייק ולהבין שהוא מבין דבר אמיתי ולא עיוותים. הכל היה בענוה מיוחדת. כנראה שבגלל זה הקב"ה פתח לו את השמיים, כי הוא בא פשוט להפגש עם התורה.

הרב חיים היה אומר עליו שהוא המזוזה של הישיבה. זיו צחק על זה אבל אני יכולה להבין. הרב חיים היה מאוהב בו והם היו ממש קשורים. זה היה ממש מיוחד. כשחזרנו לישיבה זיו הבין שהוא כבר במקום אחר מהתקופה בישיבה לפני החתונה, והוא היה קורא לעצמו אנטיפת. ברור שהוא לא היה כזה.

בשנה וחצי שהוא היה בבית הוא למד בבית מדרש הקהילתי בגבעת שמואל, ולמד הרבה לבד. ואז הוא כבר לא הרגיש שהתורה שלו תלויה בישיבה, והוא היה יותר בשל ועצמאי בתורה שלו. הוא הרגיש שבהתחלה לקח לו זמן להבין את הפוזיציה החדשה מול החברה והרמים, אבל לאט לאט מצא את המקום שלו. הוא פשוט בא לפגוש את התורה. פשוט מתיקות.

מיכל-יש לך עוד סיפורים לספר? אולי מהתקופה לפני החתונה?

הלל- התחלנו לצאת בתקופת מבחנים שלי. הכרנו בתחילת חודש אב, לפני כמעט שנתיים. לי לקח זמן להתאהב ולהתמסר, אבל הרגשתי שייכת, שהגעתי הביתה. המשפחה שלי הרגישו שמשהו בי נרגע, ונפתח. בחורים בדכ הגיעו אליי יותר מוקדם. זיו הגיע אלי רק אחרי חודשיים וחצי. הוא רצה לתת לי את המקום שלי ולא רצה להלחיץ. אני ילדה של בית, והאחים שלי חברים הכי טובים שלי. זה היה מוזר שהם לא הכירו אותו, אבל הם הרגישו שאני בטוב ושהאור שלי התגבר פי שמונה. הוא נתן לי תחושה שהוא רואה אותי הכי עמוק. ורוצים אותי ככה.

זיו ידע יחסית מהתחלה שהוא מאוד רוצה את הקשר ושעשה לו מאוד טוב. המשפחה שלו מספר ת שהוא פתאום הואר. אני מרגישה שראיתי אותו, זכיתי לראות אותו.

היינו נפגשים הרבה. עושים הרבה דברים כיפים ביחד. זיוי מאוד משקיע בזמן איכות, הוא תמיד היה מביא משהו מתוק, בית של אמא מרוקאית שלא היתה נותנת לו לצאת בלי כלום. מאוד מצחיק. מרוב שהוא כזה מסודר במוח, הוא היה יודע להגיד לי על מה דיברנו, באיזה פארק, מה עשינו באותו הדייט. היינו מדברים על משהו והוא היה אומר לי "אה אני יודע דיברנו על זה שם, כשהלכנו לשם".

בדייטים לא היית רואה את הטלפון שלו ברדאר. היה לו הרגל כשהוא רצה להיות נוכח במקום מסוים הוא לא היה רוצה לראות את הטלפון שלו בעיניים, שם אותו בתיק, משאיר באוטו אפילו, על שקט ונעלם להיות איתי. זה היה ככה גם עם חברים, וגם בבית מדרש. זה היה מעצבן אותי לפעמים. הוא היה לפעמים לא זמין, על שקט או טיסה ולכי חפשי אותו. אבל הוא היה נוכח במקום אחר. הוא היה אומר שזה כמו אינפוזיה, ואין למה להלחם בזה כי זה יותר חזק מאיתנו. אז פשוט הזיז את זה מהרדאר. כי רצה להיות איתי, או עם חבר, או עם התורה. זה מאוד הרשים אותי ואפשר הרבה מעבר. בדור שלנו זה לא מובן מאליו.

הרגשתי שאני יכולה לשתף אותו גם במחשבות עמוקות שלי, ובתפילות שלי. היינו מדברים על מה הפרק תהילים הכי אהוב עליך, כל מיני דברים כאלו עמוקים, משהו שמאוד נשמתי ובתוכי, ולא חשבתי לשתף בזה עוד מישהו, אבל הוא ממש רצה לשמוע אותי.

זיו מאוד אהב לספר סיפורים ואנקדוטות ויכולנו לדבר שש שעות רצוף, וגם היום. חברים היו אומרים לנו שאנחנו מדברים המון. במילואים, זוגות נשואים אחרים היו מדברים עשרים דקות ביום. אנחנו היינו יושבים שעתיים שלוש ויכולים לדבר על מחשבות, קשיים , אתגרים, תובנות, ללמוד ביחד. ממש איש שיחה, איש סודי.

אני מדברת איתו המון היום, ופתאום מבינה כמה זה חסר לי, המילים שלו חיות. כמה הוא היה מאיר לי את מה שאני עוברת, מה שאני עושה. תמיד הוא היה אומר לי "סומך על הלב שלך". כשהייתי צריכה לדבר עם אנשים ולא יודעת מה אני אגיד, הוא היה אומר לי " תביאי אתוך, זה מספיק יקר". תמיד בדייטים היה אומר לי "אני רוצה לשמוע אותך, מה שעולה לך אז תביאי, את לא חייבת להגיד לי כלום אבל תדעי שאפשר להגיד הכל, איך שזה יבוא בך, תדעי שאני פה ואני רוצה". הוא לא דחק אותי.

הרבה פעמים בזוגיות רוצים שבן הזוג יהיה איפשהו מבחינה רגשית, יעבור איזה קושי, מחסום. גם כשהינו נשואים והרגשתי שמשהו שכבר דיברנו עליו עולה וצף שוב, הוא היה אומר "אני יודע שאת עובדת על זה, וזהו זה מספיק, לדברים לוקחים זמן, אנחנו בעבודה ובתיקון וזה כל מה שיש לנו לעשות".

בהחלטה להתחתן הייתי מאוד לחוצה, הוא לא אמר על זה כלום, והייתי משתפת אותו, בחשש איך אני אקבל את ההחלטה, זה כזה מפחיד, וממש בכיתי ופחדתי מזה, בגלל קשרים קודמים שהיו לי. והוא אמר לי , איפה שאני זה טוב. ולא צריך לפחד מזה, והוא לא מצפה ממני לשום דבר, והוא מוכן לקחת את הסיכון כי טוב עכשיו. זה מה שפתח אותי יחסית מהר, הוא גם לא הלחיץ אותי וגם הרגשתי שזה שלי, לא האמנתי שאפשר להרגיש תחושה כזו. שזה הבית שלך, שאין שום ספק, זו תחושה מטורפת. הוא איפשר לה להגיע בלי לחץ "איפה שאת זה טוב". הוא ראה את הדרך והצעדים הקטנים.

היה לנו הרגל מיוחד. הרבה שנים אני בעבודה להכיר טוב, להגיד תודה, אבל בישרות הלב, לא במקום של לשכנע את עצמי, מנהג לפני שהכרנו, שמאוד רציתי. לקחתי על עצמי בלילה לכתוב לעצמי משהו שאני מודה עליו, רק אם אני מרגישה אותו באמת. לפעמים זה היה שאני רוצה להגי תודה וזהו. ואני לא אומרת על דברים שאני ממש מרגישה, וזה בסדר. זה הכי מגדל את המקום של הכרת הטוב שהיא ממש מבפנים. להגיד תודה על דברים קטנים, לזכות לראות אותם. הוא היה אומר: "תודה שראית אותי", "תודה שסידרת את המיטה בבוקר". אני חושבת שזה מגדל את המבט, ומאוד מקרב, זה דברים שאתה אומר רק שאתה מרגיש, אתה לא אומר אם אתה לא מרגיש. זה שינה את כל המבט בקשר. וככה אפשר גם לתקן והלגיד על משהו שלא היה נעים.

היה להם קטע במילואים לשחק .call of duty הם היו מכורים לזה, זה מילא להם זמן והייתי נהנית לראות אותו משחק במחשב, הייתי אומרת לו, יופי אני שמחה לראות שגם אתה בן אדם. באחד הלילות במילואים הם עשו טורניר שניים על שניים, ופשוט לא היה את מי לתפוס. פעם ראשונה בארבעה חודשים שהוא לא התקשר אלי בערב ולא היה זמין. היתי ממש צריכה אותו, זה היה אחרי שידענו על ההריון וקצת לפני שהם נכנסו. באתי לכתוב לו הודעה שקשה לי ואני צריכה אותו. ואז עשיתי עבודה פנימית, והבנתי שכל יום הוא התקשר אלי, כל יום, איזו עבודה מטורפת שלו, כזו מסירות בתקופה לא קלה. והבנתי שזה מאוד חסר לי, דווקא בגלל כל התקופה האחרונה. זה שינה לי את נקודת המבט מכעס, למקום חסר, ולהכרת הטוב. זה היה משהו מאוד ממלא ומאוד חי. באחת וחצי בלילה אני כבר ישנתי, והוא כתב לי שהוא ממש מצטער. אני כבר עניתי לא בבוקר שהכל בסדר. היה לו חשוב להשקיע ולדבר כל פעם שהוא יכל.

בתקופה שיצאנו , התנועה שלו לתת ולהשפיע היתה מאוד חזקה וכל הזמן רצה לפנק אותי. הייתי אומרת לו בהתחלה- בלי מתנות. זה הלחיץ אותי. הוא קנה לי פעם אחת מחבתרת הקדשה, אחרי חודש. ואז הוא ניסה לכון את עצמו לא ל"העיקר לתת", אל "לתת ושזה יעשה לך טוב". אם יעשה לך טוב לקבל תמונה שלנו, או זמן איכות, או גרביים, אז זה מה שאני אתן. זה משהו שאנשים לומדים אחרי שלושים שנה- לתת מה שמטיב, ולא סתם לתת. כי זה מה שעושה לי טוב. הוא כל הזמן היה מכוון והיה אומר לי "אני רוצה לעשות מה שיעשה לך טוב".

בתקופה שיצאנו היו לי הרבה כאבי גב בגלל הלימודים והוא תמיד היה שואל אותי "איך הלב? ואיך הגב?". היינו הולכים הרבה לקריוקי, היינו ממש אוהבים לשיר.

זיו היה מלחין רק לעצמו ואף אחד לא ידע את זה. פיוטים, פסוקים, פרקי תהילים. הנשמה שלו שרה, הוא היהשומע ניגון של פסוק. הייתי אומרת לו על פסוק שהתחבר לי, ואחרי שבועיים הוא היה מלחין לי לחן. הוא גיבה את הכל. זה לא היה בשביל קריירה, אלא בשביל עבודה פנימית שלו. זו היתה עבודת ה שלו למצוא ניגון לפסוקים.

בדייט רביעי או חמישי הוא סיפר לי על זה והרגשנו כבר קרובים, והייתי שומעת בלופים את הניגונים, מתוך הבנה שהנשמה שלו שומעת את הניגון. כשהתארסנו גיליתי לו שיש לי קבוצה עם עצמי בוואטצפ שקראתי לה "הפלייליסט של החיים שלי" שהייתי מעבירה לו מסודר את כל מה שהוא שלח לי. כשנחשפתי לזה והיה לו למי להשמיע, ואהבתי את זה, הוא היה כותב לי שירים ומלחין אותם.

כל הנשים רוצות שהאיש שלהם ישיר להם את אשת חיל, אז מה יותר מיוחד מזה שהאיש שלך מלחין לך את אשת חיל? בשבתות שלנו ביחד הוא לימד אותנו לחן שהלחין במיוחד בשבילי. הוא עיצב בקאנבה והדפיס את המילים והדביק בסידור שלי.

נולדתי יומיים לפני חנוכה, והמתנת יומולדת הראשונה שהוא נתן לי, זה שהוא הלחין לי את כל ההלל. זו מתנה שהיא נצח. היום יש לזה משמעות ענקית , קשה קצת. עומק הנשמה שלו נמצא.

הוא שיתף אותי בלחנים שעולים לו, ושתיתי הכל בצמא.

היתה תקופה קשה אחרי שמתארסים, תקופה ארוכה. באיזשהו שלב שנינו עשינו את הסויץ ואמרנו- וואו, דבר כזה יקר, לא נעשה הכנה? ברור שצריך להתכונן לעשות דבר עצום כמו להקים בית. עדיין היה קשה להמתין, לשמור נגיעה שבעה חודשים, לא האמנתי שזה אפשרי. פשוט איש קודש, בזכותו.

פשוט למדנו , הבנו שזו תקופה שלא תחזור מבחנת המהות, תקופה שיכולה להכין אותנו למהות הבית. זיו כל כך תבניתי בצורת חשיבה שלו, והיינו אומרים "עכשיו זו ישיבת שוב-ומדברים על דברים של חתונה, ארגונים וכאלה, ואז היתה ישיבת רצוא-שהיינו לומדים יחד. והיה גם זמן איכות שזה לא זה ולא זה. ברצוא- היינו קוראים את ברכות החופה, מבינים מה זה מאיר לנו, איזה כוונה אנחנו רוצים שתהיה שם. לפעמים פותחים גם ספר, אבל בעיקר לחשוב על זה ביחד ולהפתח לזה. זה היה מדהים. אני זוכרת שביום של החתונה הרגשנו שבאנו עם ידיים פתוחות ועם לב שקצת נוגע בגודל של הרגע הזה.

זה מאוד עזר לי להיות שם, הייתי רגועה, זוכרת הכל. אבל גם להבין שזה משהו גדול וזכינו להתכונן ולהכין את הלב.

הכל זיו סיכם וכתב אחר כך ויש לי הכל רשום ומסוכם ממש יפה. לפני החתונה חשבנו על איזה תכשיט שקשור לירושלים, בסוף היתה לי שמלה סגורה אז לא שמתי שרשרת. אבל הוא אמר לי שהיה לו חלום על סיכה לדש של החליפה של בית מקדש. לא הכרתי סיכות לדש. זיו מאוד אלגנטי ומבין בזה, אחים שלי לא מכירים חליפות. הוא קרא להם "שלוכים" בצחוק. לא היה משהו כזה קיים אז מצאתי צורפת שמכינה תכשיטי מקדש בשם מעיין עין מיצהר, והיא עצבה לי במיוחד סיכת מקדש. זה הגיע אליו בבוקר של החתונה והוא התרגש ברמות.

אנחנו מוציאים את זה עכשיו.

כתבנו בהזמנה שלנו ביחד שיר. על התפילה שהבית שלנו הוא חלק מבנין של בית ה'. לקח לנו זמן לכתוב ביחד שיר. שנינו אנשים כותבים, אבל אני כותבת יחסית מפוזר. לא סיפרנו לאנשים שזה אנחנו כתבנו, אנשים חשבו שזה שיר קיים. זיו כתב משהו ממש יפה על הסיכה ועל אם אשכחך ירושלים, נדפיס את זה על גלויה שנצרף לסיכות. הוא רצה לשים את בית המקדש על לוח לבנו. הוא קנה לי גם אחרי החתונה שרשרת של בית המקדש. אני שמה עליה את הטבעת שלו.

זה הלב של הבית שלנו, ההבנה שאנחנו חלק מבית יותר גדול. הרצון שזה יהדהד בתקופה שאנחנו מרגישים שזה ממש מתקרב, לא יודעת מתי, אבל אין ספק שקורא פה משהו אחר.

אני מבינה שאבי (אבא של זיו) כבר בייאוש, אבל כשפוגשים את עם ישראל אתה רואה שאנחנו במקום אחר ממש.

זיו כתב בכיוונים על חודש אייר , על טלה ושור. שבאייר משהו אחר נפתח בעם ישראל, גאולה שלישית שאנחנו רואים בעיניים ועושים בשתי ידיים. אנחנו לא צריכים שה' ימשוך ויעטוף , ברור שיש יד ה, אבל גם משהו בתוכנו שמבקש להאיר. אותי לפחות זה מנחם ומחזק. במבט גבוה יותר עלהדברים.

זה נותן לי אוויר, המחשבה שאנחנו בונים ביחד, הוא בירושלים של מעלה, אני בירושלים של מטה, מקווה שניפגש בקרוב.

אומרים בבנין ירושלים ננוחם. רק בבנין ירושלים ננוחם. שום דבר אחר לא ינחם אותי.גם לא הנסיך שגדל בתוכי אבל זה לא נחמה. החלל אין לו אומדן. כלום.

נישקתי את הסידור של זיו השבוע לפני השינה, והרגשתי את העובר זז פעם ראושנה. שתי תנועות הפוכות, חיים וחלל שאין לו תחתית. פלא. בטוחה שהוא איתי , אבל לי קשה לראות. גם במילים שלו ובכתבים שלו אני שומעת אותו. כמו כתבים של הרבי, אני פותחת ורואה דברים בול בשבילי. הוא השאיר לי ממש מלא אוצרות. אני מחכה לו.

אני וזיו היינו חברותא היינו חברותא כמעט חמש שנים. ואנחנו 7 אנשים מהשיעור שהיינו חברים קרובים. ליוותי אותו בחתונה שלו.

היו הרבה רגעים בחתונה שהם מאוד זיו. החתונה שלו היתה כמעט שנה לפני שהוא נהרג, וביום של החתונה ליווינו אותו ואני ממש זוכר כמה הוא לא יכל לחכות לפגוש את הלל. היה להם אהבה מעוררת הערצה. הוא סיפר כמה הוא למד וכמה הם למדו ביחד, והתכוננו לימודית ותורנית לחתונה , הלל קנתה לו סיכה של בית המקדש מאוד מיוחדת לשים בחליפה ושלחה לו את זה ביום של החתונה לשים בהפתעה, כי צריך לשים את המקדש על לוח ליבך בחתונה, היתה אחת החתונות היפות והמרגשות שהייתי בה בחיים.

פורים היה ממש החג של זיו, הוא היה תמיד אומר שזה היום הכי קדוש בשנה, שיום כיפור היה רוצה להיות פורים. בישיבה הוא היה הבנאדם בן הבולטים ביותר בפורים, אחרון שעוזב את המסיבה בפורים, שר עם הרבנים, קופץ מבן אדם לבן אדם ואומר לו דברי תורה לפורים, היה מקפיד ללמוד משהו בליל פורים, הוא אמר למישהו באיזה שלוש בלילה שהוא עוד לא למד הלכה הלילה. היה הולך למסיבה אצל הרב שי ביום.

יש סיפור שלפני שנתיים זיו ישן אצלי בדירה . והעלו אותו שני חברים אחרים. וכל חבר אמר - אני לא העלתי אותו, זה השני העלה. זיו אמר להם שזה הסוד של פורים- עמי מודה לה על ההצלה, והקב״ה אומר לעמי אני בכלל לא נמצא במגילה, זה אתם עשיתם לבד, ויש פה סוד של אהבה בין עמי לה.

בגלל שהוא לא יכול לבשל, תמיד מנקה בסוף, ואף פעם לא היה עוזב עד שהמארח היה אומר לו ללכת.

הוא היה איש שלא ישן בלילה- הוא ישן ממש מעט. הוא אמר שאחרי שהוא התחתן הוא הבטיח להלל שהוא יתחזק בזה כדי שהוא יהיה יותר בריא. פעם שלח לאביעד הודעה שהוא לא יכול ללמוד איתו עכשיו כי הוא במלווה מחכה אז אולי ילמדו ב1:30 בלילה, אבל אז שלח עוד הודעה שהבטיח להלל לא לעשות את זה.

שהכרתי את זיו בשיעור א, לכל אחד היה חברותא אחר, ולא כל כך הסתדרנו עם החברותות שלנו, ושנינו לא הסתדרנו איתם. ואיכשהו מצאנו אחד את השני. היינו מתחילים ללמוד ברביעיה, והוא הסתכל על כל דבר מאלף צורות שונות. היה מעלה סברה שלמה ואז ישר אחרי זה מסביר למה בדיוק הסברה השניה נכונה.

כולנו הינו מופתעים שדווקא הוא נפל, כי הוא לא היה איזה לוחם חוד, הוא היה חייל חמוד בחמ"ל בסהכ.

הוא תמיד היה הבנאדם שמביא הומור, הוא היה מגזים עם הצבע הסגול של גבעתי, מאז ועד היום שולח לאנשים רק לבבות סגולים, ומסיים בכל דבר שכם יוסף , ומוסיף את זה לשירים במקומות לא קשורים כמו האנשים מאלון מורה שהייו איתו בצבא.

אני זוכר שהיה לו חברותא עם כל בנאדם שהיה פוגש בישיבה בערך. שיעורים מעליו, מתחתיו, תמיד ישר מוצא עילה לחברותא ולומד עם אנשים דברים שונים על כל נושא בעולם.

היתה לי ולזיו חברותא. בשיעור ו חיפשנו משהו יותר קליל ללמוד , ולמדנו אגדתות בנושא זוגיות. כל פעם הוא היה לוקח את מה שלמדנו ושומר את זה איפשהו. ואחרי שהתחתנתי הוא לקח את כל מה שלמדנו ואיגד ועיצב בספרון והביא לי את זה במתנה לחתונה. הוא היה ממש משקיע במתנות אישיות ספציפית אליך.

משהו שמאוד בלט בו זה המכוונות שלו. הוא היה עושה כל דבר עם כוונה. כל דבר שהיה עושה היה בתוך זה. הוא ממש אהב מיינדפולנס. פעם אמרתי לו שאני מחפש משהו לעשות לפני הלימוד. לא התחברתי ליהי רצון שכתוב בכל הגמרות. אז הוא דיבר איתי על זה שיחה כביכול סתמית ושאל אותי על זה כמה שאלות. ואחרי כמה ימים בלי שביקשתי הוא בא להגיד לי שהוא מצא בשבילי יהי רצון גם לפני וגם לאחרי הלימוד. אם הוא ראה משהו שהוא חשוב לך הוא מממש מתייחס לזה ולא ישכח.

הוא היה שואל אותי לפעמים אם מצאתי את מה שרציתי, כדי להבין אם להוריד את זה מרשימת התפילות שלו.

הוא היה נותן תחושת אכפתיות ממש גדולה. להמון אנשים , ורואים שהוא תמיד עונה אפילו בוואטצפ בצורה ארוכה ומחושבת.

חצי מהישיבה היתה באה להתיעץ איתו ולשתף אותו בדברים.

אמרתי לו שקשה לי לקום בזמן התפילה בבוקר, והוא אמר לי שיש משהו שנקרא שיטת החמש שניות שמישהי פיתחה. ואז היינו סופרים מאחד עד חמש ביחד על השעון מעורר וקמים.

הוא היה מתקשר עם אנשים מתוך העולם שלהם. יש לי חבר שאשתו יותר אוהבת שירים וספרות והיה מוצא איתה שיח על זה. ויש לי חבר שממש אוהב לשון והם היו מדברים שעות על איך הבעל קורא הגה את המילה הזו והזו, ומדבר עם אנשים על התחומי עניין שלהם.

יש אין סוף סיפורים על זיו. לכל בחור בישיבה יש סיפור יחודי איתו.

משהגיע לישיבה אחרי ההפסקה לפני החתונה היה בישיבה חצי שנה ואז פרצה המלחמה.

אחד הדברים שפעם היה לי קשה להבין, אבל ככל שהזמן עובר וצצים עוד מעגלי השפעה, קשה לי עוד יותר להבין איך הוא הספיק לגעת בכל כך הרבה אנשים. אנשים שהיו לי איתו חברותות, שיחות משמעותיות, אנשים שהוא היה בנאדם משמעותי בחיים שלהם. הקפי ההשפעה הם לא נורמלים. ידעתי שהוא מרכזי אבל לא ידעתי עד כמה. והדבר השני, זה הקפי הלימוד שהוא עסק בהם בצורה רצינית מאוד, עם חתירה לעומק בכל נושא שהוא נדרש אליו. הוא כתב המון, כל דבר שהוא ניגש ולמד הוא היה כותב סיכומים והגיגים, של מבט מחודש בדרך שלו. קשה לי להבין איך הוא הספיק את כל זה. זה מאוד קשור בעיני ליכולת המרכזית של להגיע לדברים מכל הלב, היה אדם של לב, שנותן עצמו למשהו וחי אותו בכל העומקים של האישיות שלו וכל העומקים של הדבר, כל דבר שעשה הקיף את כל האישיות שלו. ביחס לבני אדם וביחס לתורה. בעיני, פרשנות אישית לפחות, זה הסוד. היה אדם מוכשר, אבל לא במובן של זיכרון טוב או גדול הדור, אלא כשעושים דברים מכל הלב מגיעים מאוד רחוק.

אחד הדברים שבלטו בזיו, זה מעגלי הקשרים האנושיים שהיו לו. הוא היה רב גילאי, היה לו את המקום המרכזי שלו בשיעור שלו, אבל גם כלפי מעלה ולמטה בגיל הוא היה בקשר עם המון אנשים. מגיל צעיר בישיבה הוא הדריך, שלא בתפקיד רשמי, אנשים אחרים, ונהיה מנטור, ובנה אנשים ממש במו ידיו. שלמדו איתו חברותות, הצטטופפו בצילו. צחקתי עליו שבתקופה האחרונה הוא היה בישיבה, עד שיעור ו, ובשיעור ו למרות שמאוד אהב את הישיבה והרגיש מחובר מאוד. בסוף שיעור ו היה לו קשה מאוד מזה שהוא לא התחתן עדיין, ולכן היה לו קשה להשאר בבית מדרש לא נשוי ,ויכול להיות שהיו עוד סיבות ואני לא בטוח, והחליט לשבת בבית וללמוד תורה, זה החלטה הזויה, מי יכול לשבת בבית וללמוד ולהתפתח באופן עצמאי. אני הייתי מאוד מודאג ששמעתי את זה. והוא תפר לעצמו כל מיני דברים עצמאיים. היתה לו שנה וחצי שלא היה בישיבה, והוא המשיך בבית בעצמאות ודבקות מדהימה. חלק מהיום בבית מדרש אחד וחלק מבית מדרש אחר, היה קשור לכל מיני אדמורים ורבנים שהיה הולך אליהם ונוסע אליהם , ומצטרף לכל מיני חבורות. הוא היה מסוגל להיות מחובר להמון ערוצים. קיבלנו אותו אחרי שנה וחצי שהוא צמח והתפתח, עם כל הקושי לחזור אחרי שנה וחצי הוא השתרש בישיבה כאילו לא עזב, וחזר להיות מרכזי, ונכנס ללימוד בצורה מאוד מטורפת. ונכנס לחבורה המובילה בלימוד עיון, והפך לדמות מובילה שם. היה שם משהו מאוד מענין, כצופה מהצד יש כמה סיפורים שאפשר לכרוך בזה.

הוא היה יכול בתור מבוגר לשבת וללמוד בצד ולא ליצור קשרים. בשיעור והוא למד עם הקבוצה של שיעור ב, כי רצה ללמוד עם הרמ שלהם. יש פה ענוה מטורפת. והופתעתי מאוד שהצליח לקפוץ אחר כך בחזרה לרמה של הקבוצה של העיון הגבוה.

במלחמה הוא היה מגויס, והיתה קבוצה של תלמידים שלא גויסו, וזיו הספיק את הלימוד איתם כל המלחמה למרות שהוא לא היה. ישב בחמל בגזרה שהם היו בו, ובכל רגע פנוי שלו למד את הסוגיות, הצמיד את הלימוד לאורך כל המלחמה. והיה מצטרף לשיעורים דרך הזום או משלים את השיעורים בה קלטות. שיא השיאים היה שישב בחמל, והעביר חבורה (יש שם תורנות של העברת חבורות) , אחרי כמה חודשים במילואים, והעביר את החבורה לחברה מהשיעור שיושבים בישיבה. זה מטורף.

אני לא מספיק זוכר אותו משיעור א, אני זוכר אותו בעצם משיעור ב. ההורים שלו מספרים שבתור נער הוא כפה עליהם לשלוח אותו לדרכי נעם בפתח תקוה כי חיפש לעצמו מקום יותר תורני ממה שהיה לו בסביבה.

הוא הצטרף בשיעור ב לחבורה בשעה 23:00 איתי על חסידות חב"ד, ואחכ יצא לי ללמוד איתו ביחד כמה חבורות חסידיות, היתה לו משיכה גדולה לחסידות, וכך נוצר הקשר בינינו. ומהר מאוד הפך למוביל ומתמיד, מצלם את הדפים ודואג שהעסק יתקתק. היתה חבורה בליקוטי מוהרן בשישי בצהרים שהיה מוביל גם. והשיא היה חבורת לימוד בחסידות בשבת אחרי ותיקין, שהיה בה בין מקריני האופי, ההתלהבות , ההומור, והחיות.

היה לו אוסף בלתי נדלה של סיפורים חסידיים - וכל פעם שהיינו צריכים סיפור ולא היה סיפור, הוא היה דואג להביא סיפור. לפעמים היה מניח על השולחן שלי ואומר לי לספר, או מצלם דפים, היה שולח סיפורים קבועים ליארצייטים של אדמורים, גם כשלא היה בישיבה.

סביב החסידות הוא התקשר להרבה אדמורים, והיה יושב אצלם ונוסע אליהם, בצורה מעוררת התפעלות.

מדובר באדם שהגיע מבית חצי תימני ועוד חצי שאני לא זוכר אבל לא אשכנזי. והוא מאוד נכנס לעולם החסידות, והיתה בו הכלאה מאוד מעניינת בין יידשקייט אדמורים וחסידות, ומצד שני חיבה עצומה שהעסיקה אותו למסורת שממנה הגיעה. פיוטים, נוסחים והגיה של תימנים ועדות המזרח. באזכרה של השלושים שלו, אחד המתפללים בבית הכנסת סיפר שזיו היה מתפלל היה לו מאוד חשוב הנוסח, ומצד שני אחד המתפללים סיפר שכשהוא היה מתפלל היה לו ניגון משלו, ולא היה מתפלל בדיוק בנוסח של התימנים. אבל היו מבקשים ממנו הרבה פעמים להיות חזן בסליחות , כי הצורה שבה הוא התפלל שבתה את ליבם. (כדאי לשאול את המשפחה לגבי הסיפור) .

הוא היה האיש של תפילות ,המון אנשים שהיה מתפלל עליהם, על כל מיני דברים, זיווגים עבודת ה מחלות וילדים. לעמוד לראות אותו מתפלל זו היתה חויה, הוא התפלל מכל הלב.

אני זוכר אותו בתפילות ימים נוראים, הוא בחור מעדות המזרח, ומאוד אהב את תפילות ימים נוראים בישיבה. הוא היה מאיר, זורח, משהו שהבית מדרש שאב ממנו, שהיה קשה לפספס. היה לו עמדות ברורות בכמה נקודות . בפורים היו לו כמה ניגונים משלו שהיה מאוד מחובר אליהם, היה לו תיפוף שהיה מתופף על הבימה בפורים ובקבלות שבת ומרקיד את הישיבה. בתקופת הקורונה שיעור ו- השיעור שלו היה בעזרת נשים בגלל הקפסולות. אבל משם הוא הרקיד את כל הישיבה. בקבלת שבת פורים ולא משנה מה.

הוא היה מלחין תפילות וניגונים, זה משהו שבכלל לא ידענו, לפחות לא אני ורבים אחרים. לא איש של תווים אלא מלחין מהלב והיה מקליט ומשגר, שולח למשפחה ולכמה חברים. ומסתבר שיש המון לחנים כאלה. חלקם בקבוצה וכדאי לשאול את המשפחה.

אחד הדברים שמפתיעים במלחמה הוא זה שלזיו היתה בצבא חויה נוראית כחייל סדיר. הוא ממש לא אהב את הצבא והיה לו לא טוב בתור חייל. וכמו שזיו ידע לחוות כל דבר הוא חווה את זה בצורה חזקה כמשהו שהוא לא בשבילו ואיכשהו במלחמה הזו הוא נהנה מכל רגע, הלך בגדלות, ומהרגע הראשון היתה לו חויה טובה, אבל הוא לא הטיפוס הפייטר הלוחם, לא חיכה שיקראו לו, הוא סבל בסדיר.

היה לו חיבור מיוחד מאוד לרב יישראל מרוזין , ואני חושב שאני התחברתי לרוזין דרכו בסופו של דבר. כולל זה שהיה נוסע להושע בגילה והיה קשור גם אליו.

אחד הדברים המדהימים הוא שיש לנו ערב פרידה כל שנה, וכל פעם מבקשים מחברה לדבר, זיו עם כל אהבתו לישיבה לא דיבר כשעזב , והוא אמר אחרי זה בסוף שלא היה מסוגל לדבר, ואחרי זה כתב את מה שהיה רוצה להגיד, אבל לעמוד לדבר הוא לא היה מסוגל.

מה ששמעתי אחרי מותו, הוא גר בירוחם באזור לא של האברכים, אני לא יודע למה, אם דווקא או כי לא מצא דירה, אבל הדיעבד הפך ללכתחילה. זו היתה שכונת מצוקה והוא התחבר שם לכולם. הוא היה מאחר הביתה ואשתו היתה מגלה אותו הולך ומדבר שיחות ארוכות עם כל קשיי היום והנרקומנים, שיחות ארוכות ואת כולם הוא הכיר.

אני צחקתי עליו כל הזמן שהוא פתח משרד בכניסה לבית המדרש. כשהוא חזר בתור אברך, הוא התישב בכניסה של בית המדרש, וכל הזמן היה שם סרט נע של כל חבורות וחברותות, והיית רואה אותו כל חצי שעה עם חברותא אחרת, והייתי אומר כל הזמן שזה הלשכה שלו. היית רואה סרט נע של אנשים שמתייעץ לומד ומדבר איתו. וכל פעם שעברתי שם הלב שלי היה מתרחב לראות אותו, וכל פעם הייתי נותן חיבוק או צאפחה כשעברתי, ואמרתי בצחוק שהוא המזוזה של בית המדרש וכל פעם שאני שם הייתי צריך לנשק אותו.

הסמל של זיו היה שוקולד בלונדי עם קרמל מלוח (היה לו כינוי לזה- לשאול את אורי מה הכינוי), והיה משאיר לנו שוקולדים אם לא היה נמצא.

הוא היה אדם שבאמת עובד ה אמיתי. אדם שכל הזמן עבד. בלדייק עצמו ולשפר עצמו ולכוון עצמו ולשאול עצמו לאן צריך להתקדם, הציב מטרות והתקדם אליהם. אין לי סיפור מסוים מאפיין.

אחד הדברים שבלטו- היית יכול לשמוע ממנו תיאור על כל רב בישיבה, היה יכול לדבר דקות ארוכות מה קיבל ממנו, לאפיין את הרב מה יש בו, לא מתוך התנשאות אלא מהרבה הערכה ואהבה, ואתה שומע את זה לםעמים מתלמידים שמתלהבים מרב מסוים ,אבל זיו יכל לדבר על כל רמ ורמ, שונים אחד מהשני, לא היה רב אחד שלא ינק ממנו בצורה מלאה, ועל כל רמ "עשה אזנך כאפרכסת לשמוע דברי חכמים", ממש תנועה מלאה בענוה ובהערכה, והוא ידע להגיד ביקורת , לא היה תמים שהולך אחרי כל אחד, והוא ידע להעביר ביקורת כמו שצריך , היתה לו עמדה אישית חזקה, ועם כל זה יכולת כוונה לא נורמלית, וזה לא רק כלפי רבנים בישיבה, אלא כלפי עוד רבנים.