ביום השמיני לפרשת תזריע ולפרשת החודש

ביום השמיני

לפרשת תזריע ולפרשת החודש

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.

בששה ימים ברא אלהים את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם.

ביום הראשון ברא את האור ואת החושך, את היש ואת האין, את היופי ואת הכיעור. ביום הראשון ברא את העולם כפי שאנו מכירים אותו, זה הנחפז להרע והנודב לבו להיטיב. ביום הראשון ברא את הדיאלקטיקה האדירה הזו בין ההפכים היוצרים את משמעויותיה של הויתנו. ומסביב למלחמת הדיאדוכים הזו של האור ושל החושך, יורשיו של אלהים, ביום השני ברא את המים אשר מעל ואת המים אשר מתחת, את המים האינסופיים העוטפים את כולנו מכל כיוונינו, למזכרת כי כל המלחמות החשובות בהן אנו מקיזים את דמנו לא שוות כלום נוכח האלהות, ברא את אותה חוית בטלות המובילה לתחושת חוסר עניין בקוטנו של העולם הזה אל מול פני הגודל והעוצם. זהו העולם כפי שאלהים מכיר אותו.

ביום השלישי שוב אנו חוזרים אל העולם כפי שאנו מכירים אותו. ביום זה ברא את היבשה. אלהים ייבש ממימיו האינסופיים ארבע אמות עלובות, יבשות, שוממות, בתוך הזרימה השוצפת והקוצפת שלו, זו החיה והתוססת, מלאת הכל בכל מכל כל. היא לא מכונה (עדיין) עפר או אדמה, כי אם יבשה. אין לה הגדרה משל עצמה, היא פשוט לא-מים. בתוכה התכונן לו עולם הצומח, זה החי-מת או המת-חי, היונק מן היבשה, שואב מן האין את כוחותיו. הוא דורש שקיעות ביבשה, ומעט מים חיים. הצומח ניזון מהכלום שיש לעולם כפי שאנו מכירים אותו להציע. והנה, מיד לאחר מכן, ביום הרביעי ברא את המאורות הגדולים, אלה העומדים מחוץ לעולם ומשפיעים עליו תדיר, מחממים ומאירים, מתקרבים ומתרחקים. אם חשבה היבשה הסחופה שהיא עומדת בפני עצמה, היא טועה – היא לעד תהיה דוויה ואבלה במוות שהיא נותנת ליושביה-יובשיה. שוב, העולם כפי שאלהים מכיר אותו שב ומציף עצמו מעל פני היבשה, ומסרים מעולמות עליונים וגבוהים הרבה יותר בונים אותה.

ביום החמישי וביום הששי, ביבשה שוב נוצרים חיים. המעגל הזה, מעגל הרצוא והשוב, בו נמצאת היבשה כל ימי חלדה הקצרים והצרים, השעות הספורות והמסכנות בהן היא פועלת את פעולתה החלושה ונטולת התועלת או התוחלת, שב וחוזר. היבשה החסרה לעולם לא תצליח להפנים לחלוטין את חסרונה האינסופי. זהו חלק מהותי מחסרונה האינסופי, חוסר יכולתה להפנים הכרה אחת לחלוטין ולנהוג כלפיה, ובפרט הכרה אינסופית כחסרונה האינסופי. אלא שאז:

(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: (כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: (כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: (כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: (ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן: (לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי:

לפתע נוצרת יצירה שהיא בצלמו כדמותו של האינסוף. היא כוללת הרבה יותר. היא לא עשויה מיבשה, כלומר, לא-מים, היא עשויה מעפר. מקורה בדבר העומד בפני עצמו, שורשה בישות חשובה. ביום הששי מתחדשת בעולם הנשמה, היסוד המחבר בין התחתונים לעליונים. הבוז שעד עתה היה מגיע ליבשה על יובשה, על הריק שהיא מהווה, על הכלום שלה, הופך לכבוד. לפתע יש ליבשה ריקת הידיים מה להציע. ברגע אחד יש בה יותר ממה שבה. האדם הנברא מעפר אך נעשה בצלמו כדמותו של האינסוף, מצליח לשבור את יובשה של היבשה, להרוות אותו ולתת לו משמעות כלשהי.

או אז מגיע היום השביעי. וביום השביעי, שבת וינפש. בשבת אלהים עובר מעמדת הבורא אל עמדת הנופש, מעמדת החיצוניות (כמו המילה בר) אל עמדת הפנימיות (נפש כמו עצם, פנים, כמו תרגום המילה בארמית). כשביתתו שלו, כן שביתתנו שלנו. אנו מתחברים לעצמנו בשבת. אנו מתחברים לאותה נשמה יתירה, לאותו יסוד גבוה שיש בנו, אותו יסוד מרווה.

וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ביום השמיני אנו לא מתחברים לנפשנו, לעצמנו, על ידי שביתת הגוף המאפשרת את החייאת הנפש, אלא ביום השמיני אנו מתחברים לנפשנו על ידי חיתוך הגוף. בעוד היום השביעי מבין שאין להתיחס אל העפר שבאדם באופן משמעותי, היום השמיני מבין שכדי לעשות זאת עלינו להשיל מעלינו את ערלת הגוף, עלינו להיפרד מגופנו. הדיכוטומיה הזו הופרה בבריאת האדם, אך זה רק ליום אחד, ליום השביעי. ביום הששי נברא האדם, וכל אופיו התחולל עד מוצאי יום השביעי, אותו יסוד המאיר בו ומרווה את צמאון העולם היבש בו אנו נמצאים. ביום השמיני, האמת מתגלה, והיא שהוא לא באמת יכול להתמודד עם שבוע שלם של תחתונים. יצור כזה עליון הנעשה בצלמו כדמותו, לא יכול להשתיך לעולמות התחתונים.

כך הוא גם בפרשת החודש:

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

מה יקרה באותו לילה, שיאו של החודש הראשון בלוח השנה העברי? וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה. באותו לילה אוכלים את הבשר. עם ישראל מקביל לאדם הראשון. אדם הראשון יכול להיות רק זמן מסוים מאוד ובמקום מסוים מאוד, באוירה הזו שהגוף והנפש שלו יכולים לדור בכפיפה אחת. לכן שיאו של לוח השנה העברי הוא באכילת הבשר, בהעלמת הבשר, ביציאה מן הגוף אל הנפש, כי אחרת אי אפשר.