בעל מום במקדש לפרשת אמור

לק"י

ו אייר ה'תשעו

בעל מום במקדש

לפרשת אמור

הגמרא בבא קמא (פו.) תוהה מה דינו של אדם המבייש את הישן והישן מת מתוך אותה שינה. האם הוא צריך לשלם תשלומי בושת או לא? השאלה היא בעצם האם אזלינן בתר כיסופא, כלומר, בושתו הפרטית של המנוח, ואז כיוון שהיא איננה אין המבייש חייב תשלומי בושת, או שאזלינן בתר זילותא, כלומר, זילות כבודו והרי כבודו חולל וממילא יהיה חייב המבייש תשלומי בושת.

נראה כי יש כאן בעצם מחלוקת במהות כבוד האדם – האם כבוד האדם תלוי באדם עצמו, וממילא אם הוא לא רואה את הדבר כפגיעה בכבודו, אין כאן שום פגיעה, או שכבוד האדם תלוי בבני אדם, וממילא בכל מקרה שבו חולל כבודו של האדם בעיני החברה, אף אם הוא לא נפגע המבייש יהיה חייב.

להלכה רמב"ם ושולחן ערוך פוסקים שהולכים אחרי כיסופא, ואילו תוספות ובעל ההשלמה פוסקים שהולכים אחר זילותא (עיין בירור הלכה על אתר).

בפרשתנו ישנו דין לפיו בעל מום אסור לעבוד בקדשים, אך מותר לו לאכול. מדוע?

לכאורה היה ניתן להגיד שאדם בעל מום הוא אדם סוג ב', ולכן לא יבוא כזה אדם במקדש ה', לפחות לא בבגדי כהונה. אך מנקודת מבטנו אין לפרש כך, שכן היום אנו מבינים כי פרשנות כזו איננה מתיישבת לא על הלב ולא על השכל, שהרי אין שום סיבה שתכונות הפיזיולוגיות של אדם תשפיע על יחסיו עם ה'.

לכן חייבים לפרש שהתורה חוששת לכבודו של בעל המום העובד בקדשים, בהיות כבודו כבוד הכהונה ("כתר כהונה"). נראה כי המחלוקת בבבא קמא, אם אני צודק בסברות, המחלוקת מוכרעת לפי זה כאפשרות הזילותא. ניתן אולי לומר כי אין אנו נותנים לבעל המום לעבוד בקדשים, כיוון שאנו יודעים שמן הסתם אנשים יביישו אותו בראותם את שליח הציבור שלהם בעל מוגבלות כלשהי. מצידו, אין לו כיסופא, שכן הוא אולי מרגיש דווקא טוב עם העובדה שהוא עובד במקדש ה' למרות היותו בעל מום, אך ישנה זילותא, שכן בני האדם יפגעו בכבודו ויצחקו עליו בפניו ושלא בפניו אף אם הוא עצמו לא מרגיש פגוע. לכן כיוון שמצד הדין בוודאי שיש לו מקום במקדש, שכן אין לתנאים הפיזיולוגיים שום אמירה בתחום הרוחני, אנו נותנים לו את שמגיע לו – היתר אכילה בקדשים – אך אוסרים עליו לעבוד כדי שכבוד הכהן (שהוא כבוד הכהונה וכבוד ה' יתברך) לא ייפגע.