הקריאה האלהית לאדם לפרשת ויקרא

לק"י

ו ניסן ה'תשעז

הקריאה האלהית לאדם

לפרשת ויקרא

זיו חן זצ''ל

בסוף ספר שמות (מ), נכתב:

(לד) וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְקֹוָ֔ק מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן: (לה) וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד יְקֹוָ֔ק מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן: (לו) וּבְהֵעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הַמִּשְׁכָּ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּכֹ֖ל מַסְעֵיהֶֽם: (לז) וְאִם־לֹ֥א יֵעָלֶ֖ה הֶעָנָ֑ן וְלֹ֣א יִסְע֔וּ עַד־י֖וֹם הֵעָלֹתֽוֹ: (לח) כִּי֩ עֲנַ֨ן יְקֹוָ֤ק עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כָל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכָל־מַסְעֵיהֶֽם:

יראה אוחזת במחנה. כבוד ה' מלא את המשכן, ואפילו משה, המדבר עם ה' פנים בפנים, לא יכול לבוא אל אוהל מועד בשל הענן. אפילו הידיעה על הסתלקות השכינה מגיעה רק מראייה מחוץ למשכן, ולא מנוכחות במשכן ומראייה מתוכו שכבר אין בו שכינה. כך ביום. בלילה, ישנה אפילו אש לעיני כל בית ישראל.

את יראה זו ניתן לראות בריש פרשתנו. פרשתנו נפתחת (א):

(א) וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְקֹוָק֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר: (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽיקֹוָ֑ק מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־ הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶֽם:

הא' של ויקרא קטנה. הרושם שנוצר מסוף ספר שמות, אותו רושם של יראה ושל עבודת ה' מתוך ריחוק, הוא רושם של "ויקר ה'". פירוש המילה יקר הוא כבוד וכבדות. במובן הזה, ה' מתגלה במלוא עוזו, מה שמעלים את הגישה אליו מצד האדם. אך כאן בדיוק מגיעה פרשתנו ומחדשת: לא ויקר ה', אלא ויקרא ה'. ה' קורא אל האדם. הוא פונה אליו ואומר לו שיש לו מקום אצלו. הוא יכול להיכנס אל הקודש. ה' יורד לרמתו של האדם, מה שמתבטא גם בקרבנות הבאים ככפרה. הוא מגיע לפריפריה הכי רחוקה של האדם, הבהמה, הבקר והצאן, וקורא לכל כולו לשוב אליו. הנוכחות האלהית בעולם לא סותרת את האדם, אלא להיפך, מעצימה אותו, וזאת בזכות הירידה של ה' לרמתו של האדם. אך אם מדקדקים היטב בהבנת ירידה זו של ה', מגלים כי אין זו אלא עלייה עצומה, שכן כעת ה' יתגלה גם בעולם החול. בתוככי המשכן ה' נוכח במלוא תפארתו, אך אין זה מספיק, ומלוא תפארתו של ה' לא מגיע עד שה' לא מתגלה בכל מרחבי החיים.

וכך מלמדתנו ההפטרה, אשר בישעיה פרק מג. אומר הנביא:

(כב) וְלֹא־אֹתִ֥י קָרָ֖אתָ יַֽעֲקֹ֑ב כִּֽי־יָגַ֥עְתָּ בִּ֖י יִשְׂרָאֵֽל: (כג) לֹֽא־הֵבֵ֤יאתָ לִּי֙ שֵׂ֣ה עֹלֹתֶ֔יךָ וּזְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א כִבַּדְתָּ֑נִי לֹ֤א הֶעֱבַדְתִּ֙יךָ֙ בְּמִנְחָ֔ה וְלֹ֥א הוֹגַעְתִּ֖יךָ בִּלְבוֹנָֽה: (כד) לֹא־קָנִ֨יתָ לִּ֤י בַכֶּ֙סֶף֙ קָנֶ֔ה וְחֵ֥לֶב זְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א הִרְוִיתָ֑נִי אַ֗ךְ הֶעֱבַדְתַּ֙נִי֙ בְּחַטֹּאותֶ֔יךָ הוֹגַעְתַּ֖נִי בַּעֲוֹנֹתֶֽיךָ: (כה) אָנֹכִ֨י אָנֹכִ֥י ה֛וּא מֹחֶ֥ה פְשָׁעֶ֖יךָ לְמַעֲנִ֑י וְחַטֹּאתֶ֖יךָ לֹ֥א אֶזְכֹּֽר: (כו) הַזְכִּירֵ֕נִי נִשָּׁפְטָ֖ה יָ֑חַד סַפֵּ֥ר אַתָּ֖ה לְמַ֥עַן תִּצְדָּֽק:

ישראל, לא פניתם אליי. לא הבאתם לי קרבנות, מנחות או תרומות. מלבד חטאים ועוונות, לא קיבלתי מכם כלום, אומר אדון הכל. ולמרות זאת, "אנכי אנכי הוא מחה פשעיך למעני". ה' קורא לאדם דרך המקדש, פונה אליו להביא לו קרבנות כדי שיתכפר לאדם, עבור האינטרס האלהי. ה' מבקש מהאדם: ספר, למען תצדק, וזאת למען יגדל שמי בעולם.

אפשר שמסיבה זו, אף שהכהן הוא האמון על עבודת הקרבנות, כדי להתכפר, האדם חייב לפעול גם בעצמו (ד):

וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו¹:

ניתן לדייק מהפסוק, שרק כאשר האדם סומך את ידיו על הקרבן, נרצה לו הקרבן לכפר עליו. ופנימיות העניין, שהאדם צריך להיות בפנים, שהרי כל מהות הקרבן היא התווך בין האדם לה' בכניסתו אל עולם שכל כולו נוכחות אלהית. ה' קורא לאדם להיכנס פנימה, וממילא לא ייתכן שהאדם יותיר את ההיכנסות הזו ביד שליח.

השפעה נוספת של אותה יראה שאחזה במחנה, היא טעותם של בני ישראל. בני ישראל הלכו צעד אחד אחורה במחשבה שה' לא נמצא באותו צעד. אם ה' מתגלה במשכן, כנראה הוא לא מתגלה מחוצה לו, כך סברו. "ויקר", הם חשבו לעצמם, היינו ישנו המשכן, הוא הנפעל על ידי פועל הכל, וישנו העולם, העובד לפי המקרה ולא לפי מכוון המציאותה וריבונה הבלעדי. אך אין זה נכון כלל, ואף את זאת בא להוציא מידיהם ה'. כאן מגיעה קריאתו של ה', ומפרה את המקרה. חשבתם שמחוץ למשכן אין נוכחות אלהית? אין זו אלא שגיאה חמורה, קורא להם ה' לתוככי המשכן. אפילו הבהמה, הבקר והצאן, כאן כדי להיות מוקרבים עבורי. כל המציאות כולה מכוונת על ידי ה' עבור ה', ואת זאת הם מגלים בקריאתו של ה'.

הערות שוליים

1. פירוש נוסף לפסוק זה: אם בא החוטא וברצונו להתכפר, לא יוכל הוא להסתתר מאחורי הכהן. הוא יידרש לסמוך את ידיו על העולה. או אז ירגיש כאילו הוא הקרבן. כאשר כל באי המקדש, כל העם, יראה חוטא זה, יזלזל בו, יביישו, יחנך את ילדיו לא להיות כמותו, רק אז יתכפר לו חטאו. החטא מחייב את הבושה. הבושה אינה מקרה החטא, הבושה היא ההכרה בחטא. אלא שבמקרים רבים, תהליך זה לא קורה כאשר האדם עומד לפני ה'. תהליך זה מחייב את הסביבה, שתעורר את האדם להכרה זו. לצורך כך, עליו לסמוך את ידיו ולגלות את חרפתו ברבים.

   ↩