על הלב ועל המעשה לפרשת תרומה

על הלב ועל המעשה

לפרשת תרומה

זיו חן זצ''ל

סמיכות פרשות משפטים ותרומה מעלה את השאלה מה הקשר בין שתיהן. פרשת משפטים ברובה עוסקת בהלכות. הלכות מגוונות מאוד ישנן בפרשה זו – החל בהלכות נזקי ממון וכלה באיסור בישול בשר בחלב, אך הן עדיין הלכות. כך גם פרשת תרומה עוסקת ברובה בהלכות בניית המשכן וכליו. במובן הזה, יש כאן סמיכות מאוד מסתברת – התורה באה ללמד כאן רצף של הלכות, ואין שום פער בין פרשות אלה (ורצף זה כולל גם את פרשת תצוה הבאה).

אך הפתיחה של פרשת תרומה יכולה לעלות סברה אחרת בקשר בין הפרשות. הפתיחה מלמדת כי התרומה על ידה בונים את המשכן ואת כליו מגיעה "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". אם כן, ניתן לקרוא את כל הפרשה כהלכות מה שעושים עם התרומה שהגיעה מאת לבותיהם של בני ישראל. במובן הזה, זה לא שהיה צורך לבנות את המשכן ואת כל כליו ולכן נדרשת תרומה, אלא נדרש לקחת משהו מלבותיהם של ישראל, והפרקטיקה אליה התרומות מופנות היא פרקטיקה של בניית המשכן, כליו ובגדי משרתיו.

לפי זה, נוכל לתאר כמה קשרים בין הפרשות. האחד, אין קשר בין שתיהן. הם מופיעים בסמיכות כרונולוגית או סמיכות לא מהותית אחרת, שכן פרשת משפטים עוסקת בהלכות, ואילו פרשת תרומה עוסקת בלב, שני דברים שונים. השני, יש קשר, קשר הפוך. באה התורה לאחר מתן תורה, וניסתה ללמד דרכים שונות בעבודת ה'. חלק מלימודה זה, הוא לימוד עבודת ה' דרך המעשה החיצוני, ולימוד הדרך ההפוכה – עבודת ה' דרך הלב הפנימי.

ניואנס מעט שונה, באה התורה ולימדה שישנן שתי עבודות ה' הפוכות אלה, וניתן להגיע לעבודת ה' דרך הלב רק לאחר שמשתיתים אותה על עבודת ה' דרך המעשה. דברים אלו יכולים להיקשר גם לסוף פרשת משפטים, בו בני ישראל מכריזים "נעשה ונשמע". בני ישראל למדו את עבודת ה' שבמעשה בפרשת משפטים, ואז לאחר שהם בחרו להשתית אותה לפני הכל, בחינת נעשה ורק אחר נשמע, כעת הם יכולים ללמוד את עבודת ה' שבלב.

השלישי, אין כאן שתי פרשות, אלא פרשה אחת בלבד. כל התורה כולה לב שבמעשה ומעשה שבלב היא. "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", תשים לפנימיותם. כל התורה כולה היא המקום בו הלב והמעשה מסירים את המחיצה ביניהם ומתאחדים לחלוטין. לפי זה, ניתן לראות ברצף הפרשות איזשהו תהליך של בניי מודלים שונים של זיקת לב-מעשה זו. בפרשת משפטים נידונות כל מיני מצוות, מעשים שבהם האדם צריך לנהוג בינו לבין העולם, להתנהלות האדם ברחוב. כאן ישנה הזיקה הכי חלשה בין המעשה והלב, זיקה שבה הלב קיים באופן נסתר במעשה. בפרשת תרומה, הלב חודר לביתו ולרהיטיו, לחיים היותר אינטימיים שלו עם ה', בהם יותר שייכת הזיקה בין המעשה והלב, ואופייה הוא שהמעשה והלב שווים ושניהם נוכחים. בהלכות בגדי המשרתים במשכן שבפרשת תצוה, המעשה לא בא לתאר איזשהו דבר חיצוני לאדם, אלא בא לעצב את הלב עצמו. כאן המעשה אינם רחוקים האחד מהשני אף ששניהם שווים ושניהם נוכחים, אלא כאן הם מתאחדים לחלוטין.

המודל השלישי מביא לסכנה מסוימת, כיוון שכאשר הלב והמעשה מתאחדים, עלולות להגיע תקלות, כחטא העגל, המתואר בפרשת כי תשא. בתקלה זו, כיוון שהלב והמעשה השפיעו אחד על השני, הלב התבטל לפני המעשה ונתן לו מקום גדול מדי, כך שהמעשה פשוט הפך את כל הקשר בין האדם לה' לקשר הבנוי על מעשה, מה שגורר הגשמה. לכן מתחילה התורה בפרשות ויקהל ופקודי ללמד שוב את שני המודלים המחזקים את מקום הלב – מודל ויקהל הדומה למודל תרומה, ומודל פקודי הדומה למודל תצוה.