שבט לוי והחיבור לחיים

שבט לוי והחיבור לחיים

לפרשת במדבר ולשבת ירושלים

זיו חן זצ''ל

בשתי תורות בפרשתנו הקדושת לוי עוסק במקומו של שבט לוי ביחס לישראל ומייסד את אותו יסוד:

כאשר צוה ה' את משה ויפקדם במדבר סיני (א, יט). ויש לדקדק, הוי ליה למימר ויפקדם במדבר סיני כאשר צוה ה' את משה. ונראה, דהנה השם יתברך נתן התורה לישראל, ונשמת ישראל הם גוף התורה, כי ישראל הם ס' רבוא אותיות לתורה, נמצא ישראל הם התורה, כי כל אחד מישראל הוא אות מהתורה, נמצא מה שפקד משה את ישראל למד את התורה. וזהו הרמז 'כאשר צוה ה' את משה', הרמז שציווי התורה אשר צוה ה' את משה הוא בעצמו מה שספר את ישראל. ומזה הטעם נראה, הא דכתיב (להלן פסוק מט) 'אך את מטה לוי לא תפקוד ולא תשא בתוך בני ישראל', כי ישראל הם נגד התורה שבכתב, ומטה לוי הם נגד התורה שבעל פה. וזהו בלוים 'על פי' ה' פקד (להלן ד, מט).

אך את מטה לוי לא תפקוד כו' בתוך בני ישראל (א, מט). כי התורה רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה הם אורות, והמשכן הוא מה שהאורות הרוחניות הם מצומצמים במשכן. וישראל הם גם כן אורות התורה, כי כל אחד מישראל הוא אות מהתורה. והכלל הוא, כמו שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים גשמיים, כמו כן יש תרי"ג אורות שכליות בעבדות הבורא והם הנקראים אברים הרוחניים (עי' שערי קדושה ח"א פ"א). והבורא ברוך הוא משפיע תמיד בהשכליות, ויש אדם שמשיג רק השכליות, ויש אדם שמשיג ורואה האיך השפע בא מעילת העילות על השכליות. וזהו הוא מראות הנבואה, כמו שנאמר (ש"א ט, ט) 'כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה'. וזהו הרמז 'וזה מעשה המנורה כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה' (להלן ח, ד), ובמלאכת המשכן לא נאמר כן. כי המשכן רומז על השכליות, והמנורה רומז על ראיות השפע הבא בכל רגע מעילת העילות על השכליות. וזהו 'כמראה אשר הראה ה' את משה', משה ראה איך השפע בא מעילת העילות על השכליות.

ולכך לא פקד את הלוים בתוך בני ישראל, כי ישראל הם מורים על אורות השכליות, ולוים מורים על השפע הבא מעילת העילות על השכליות. ולכך בטהרת הלוים כתיב (להלן ח, ז) 'והעבירו תער על כל בשרם', כי שערות הם בחינות לבוש (עץ חיים היכל אבי"ע שער ראשון פ"א), והלוים רומזים על בחינה עליונה שהוא בלא לבוש כלל.

בתורה הראשונה, מדוע ישראל הם נגד התורה שבכתב ושבט לוי הם נגד התורה שבעל פה? נוכל להבין זאת לפי התורה השנייה בה מופיע שהלויים קשורים לעילת העילות, זו שמעל האורות השכליים. אם כן, אפשר לומר שהתורה שבכתב היא הביטויים השכליים, המוגדרים, התחומים והנגלים של התורה שבעל פה, של עילת העילות, ונעמיק זאת. התורה שבכתב היא התורה הדוממת, התורה שבכתב היא האותיות הכתובות על קלף, האותיות שפעם חיו וכעת מתות, הכתובות על קלף שפעם חי וכעת מת. לעומתה, התורה שבעל פה היא המקורית, התורה החיה, התוססת, השוקקת, זו השומרת על הקצב שהיה לה פעם, שתמיד מתחדשת, משתפרת, מתעלה, מתקדמת.

ישראל הם התורה שבכתב, הם התורה המתה, כיוון שהם לא באים במגע עם החיים. ישראל הם האורות השכליים, שאמנם מאירים את העולם, אך באור חיוור וחסר חיות, אור שכל כולו צמצום והגדרה. לכן הם שייכים במקדש רק לעזרה, רק למקום המוגבל והמצומצם. לעומתם, שבט לוי, שוהים ראשם ורובם שם, באותו מקום בו מתגלים החיים מתוך מקורם, בקודש. שבט לוי קשורים לעילת העילות. ישראל כל כך מתעסקים באותיות, במעשים, בביטויים של החיים במקום בחיים עצמם, עד כדי תורה מתה. לעומתם, שבט לוי עוסק בעצם החיים, לא בביטוייהם, ולכן הוא זוכה לחיים: הכהנים עוסקים בחיבור העולם לחיים, הלויים לפאר את חיבור זה על ידי שירה או על ידי הגנה על טהרתו.

אולי ההבדל בין יום העצמאות ליום שחרור ירושלים ובתוכה מקום מקדשנו, הוא בדיוק ההבדל בין ישראל לשבט לוי. ישראל הם הגוף, הם המעשה, הם התורה שבכתב, התורה המתה, ולכן החג של ישראל הוא יום העצמאות המבטא את הגוף, את הבשר, את המעשה. לעומתם, שבט לוי שייכים לקודש ולא לעזרה, לעילת העילות, לחיים, ולכן החג של שחרור מקום חייהם לא יהיה ביום בו הוקם גוף כלשהו, אלא בזמן בו התחוללה האפשרות לעלות להר ה'.

(ואולי זו גם הסיבה מדוע חוגגי יום ירושלים הם בעיקר דתיים, ואולי זו גם הסיבה מדוע ביום קדוש זה נוהגים רובם לצד השמחה הגדולה על שחרור ירושלים, להתפלל על כינון המקדש, הרי עצם העובדה שמקום המקדש שלנו לא אומר כלום מבחינת הקשר לעילת העילות, יש לו רק נפקא מינות מעשיות, ואולי זה גם בית אב למנהג חלקם לעלות להר הקדוש ביום זה).¹