שמיני – לפני ה_ אשר בחר בי

לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי

פרשת שמיני לאור הפטרתה

קולמוסים רבים נשברו בהבנת חטאם של נדב ואביהוא. ננסה להציע הבנה לחטאם דרך בחירת הפטרת השבוע. בספר שמואל ב (ו) מסופר:

(א) וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף: (ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו: (ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה: (ד) וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן: (ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים:

דוד שמח בכך שארון האלהים מגיע, הם "משחקים לפני ה'" ממש. אלא שלאחר מכן:

(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: (ז) וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: (ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה': (י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי:

פתאום דוד מבין: ארון האלהים הוא לא דבר שצריך לנהוג כלפיו בשמחה. להיפך, הוא דבר שצריך לנהוג כלפיו ברצינות תהומית, אסור לעשות אף טעות, דיני נפשות ממש. "וירא דוד את ה' ביום ההוא", "איך יבוא אלי ארון ה'". ארון ה' מוליד יראה, התרחקות, חוסר שייכות.

(יא) וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ: (יב) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה: (יג) וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא: (יד) וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד: (טו) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר:

דוד שומע שהפוך, כאשר ארון האלהים נמצא במקום מסוים, המקום הזה מבורך, הוא מוסיף טוב, הוא מרווה את הצמאים, נותן חיים. דוד חושב לעצמו: איך זה מתיישב עם מה שקרה רק לפני שלושה חודשים בפרץ עזא? הוא חוזר לסיפור: "ויאחז בו כי שמטו הבקר", עזא חושב שהוא יציל את ארון האלהים. הוא בטוח שאם שמטו הבקר, כנראה יש לה' מעצור להושיע, חלילה. לכן הוא שולח את ידו, "וימת שם ארון האלהים", הוא מת שם, וארון האלהים איתו. הוא הפך את ארון האלהים ממחיה לממית, כי מי שחושב שהוא יציל את ארון האלהים, לא שייך בו, הדנ"א שלו לא מתאים לארון האלהים. לעומת זאת, מי שאצלו ארון האלהים בא לשבת, "וישב ארון ה' בית עבד אדם הגתי שלשה חדשים", הרי שאצלו "ויברך ה' את עבד אדם ואת כל ביתו". מי שלא בא להציל את ארון האלהים, בא פשוט לתת לו מקום אצלו, להיפתח אליו, לקחת בו חלק, לא להיות בעל הבית אלא להיות בן בית – יבורך. בגישה הזו דוד לוקח את ארון האלהים לעירו, מה שמוביל לשמחת חיים.

(טז) וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ: (יז) וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים: (יח) וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת: (יט) וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ: (כ) וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים: (כא) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה': (כב) וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה: (כג) וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ¹: פ

מיכל בת שאול סוברת כמו הגישה הראשונה. היא באמת סבורה שכלפי ארון האלהים צריך לגשת ברצינות תהומית, כל גישה אחרת היא פגיעה של אדם במעמד. באירוע כזה, אדם צריך להתנהג באופן רשמי, לבוא הכי מעונב שהוא יכול, כיוון שהוא אורח. חלילה לראות בו בן בית, מי שראה את עצמו בן בית מת באותו פרץ. מה שהיא לא מבינה, ומובהר לה היטב על ידי דוד, הוא שההיפך הוא הנכון, המעמד איננו מעמד כלל; הוא פשוט שמחה עצומה על כך שאנחנו חוזרים הביתה, אל ארון האלהים. אנחנו שייכים בה', אנחנו קרובים אליו.

שתי הטעויות, זו של עזא, שרואה את עצמו בעל הבית על ארון האלהים, וזו של מיכל, הרואה את עצמה אורחת במפגש איתו, נדחות במעשה זה של דוד. שניהם חשבו שהם מחוץ לארון האלהים, הוא חשב שהוא נכנס כדי להציל את המצב (ובעצם נשאר בחוץ, כי זו לא כניסה כנה, להיות חלק, להיות שייך, זו כניסה לשם דבר אחר), והיא חשבה שהיא נשארת בחוץ.

בזה יובן חטאם של נדב ואביהוא. כך מספרת התורה (ט):

(כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:

האש מגיעה מה'. לאחר מכן (י):

(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה':

האש מגיעה מנדב ואביהוא. נדב ואביהוא רואים שיצאה אש, וכעת כבר אין אש. הם רוצים להציל את המשכן, כביכול, ומביאים אש. כתגובה מגיעה אש, מלפני ה', ואוכלת אותם, לפני ה'. לאחר מכן אהרן ובניו מצווים:

(ז) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה:

אל תצאו, אתם שייכים לאהל מועד. אתם עלולים לחשוב שנדב ואביהוא חטאו כאשר הם חשבו שהם שייכים, אך זו טעות (טעותה של מיכל). הם חטאו כאשר הם נכנסו פנימה, כלומר, חשבו שהם לא שייכים, חשבו שהם מגיעים מבחוץ ומצילים את המצב (טעותו של עזא). האמת היא שהם מאוד שייכים, הם קרובי, ודווקא בהם אקדש. בחייהם ובמותם הם לפני ה', גם האש שיצאה לאכול אותם לא הייתה אלא מלפני ה'. האמת היא שעליכם להיות שייכים, שייכים עד כדי כך שאתם לא רואים את עצמכם כשייכים למקום אחר. לכן אל תצאו מפתח אהל מועד, אתם כאן וזה המקום שלכם. לא לכל מקום אתם יכולים להיכנס, ולא בכל זמן, ואת זה נלמד בעבודת הכהן הגדול ביום הכפורים שהיא "אחרי מות שני בני אהרן", אבל זה כבר לא יהיה מתוך חוסר שייכות, אלא ההיפך, מתוך השייכות הגדולה, אנו קובעים את הכללים שיוכלו להסדיר אותה ולקבע בכם אותה.

זה המקום גם של ישראל. כמו דוד, ה' בחר בנו, בכולנו, אנו בני בית בעולמו. לכן ישראל מצווים על מאכלות אסורות השייכים לעולם הטומאה ("ונטמתם בם") ועל שאר דיני העולם הזה (פרשות תזריע ומצורע), להורות שגם אלה שיוצאים מאהל מועד, לא יוצאים לגמרי, הם יוצאים כדי לחזור, וממילא מה שימנע מהם לחזור, עיסוק בחוץ לשם החוץ, יציאה לשם היציאה, שהיא טומאה, אסורה.

הערות שוליים

1. פשט: יכול להיות שלא היה לה ילד לא בשל עונש, אלא בשל דוד שלא רצה שתהיה המשכיות של המשטר הישן, שלא מוכן להתבזות לחלוטין עבור ה', שלא חותם על המשפט "והייתי שפל בעיני", ומחרים את רכושם של עמלק?

   ↩