הדיבור האנושי והדיבור האלהי – עיון בפרשת בחוקותי – זיו חן זצ"ל

לק"י/ יט אייר ה'תשעו

הדיבור האנושי והדיבור האלהי

עיון בפרשת בחוקותי

זיו חן זצ''ל

ספר החינוך מצוה שנ

משרשי המצוה (מצוות ערכים), לפי שהאדם לא ישתתף בעליונים זולתי בדבור, והוא כל החלק הנכבד שבו, וזה יקרא באדם נפש חיה, כדמתרגם אונקלוס והות באדם לרוח ממללא, כי שאר חלקי הגוף מתים הם, ואם יפסיד האדם זה החלק הטוב ישאר הגוף מת וככלי אין חפץ בו. על כן נתחייב לקיים דבורו במה שהוא משתמש בו בדברי שמים מכל מקום, כגון בהקדשות ובכל דברי הצדקות.

לפי החינוך, האדם יכול להידמות לה' על ידי הדיבור שלו. הוא חייב להידמות לה' על ידי הדיבור שלו.

אך כאן עלינו לשאול – מהו המכנה המשותף בין דיבורנו לדיבור האלהי? הרי דיבורו של אלהים יוצר מציאויות, ואילו דיבורנו הוא מילים בעלמא!

כמו שה' ברא את העולם על ידי מילים, כך גם אנו יכולים. מילים יוצרות מציאות. איך בדיוק? ישנם רעיונות נשגבים, גבוהים, שאדם מאמין בהם. במציאות הם לא יכולים להתהוות, כל עוד אותו מאמין לא גורם לעוד אנשים להאמין בהם. אם המרקסיזם היה רק במוחו הקודח והמרושע של מרקס הוא לא היה נוצר. יש קיום אובייקטיבי, קיום ממשי של חפצים, ויש קיום שחברה אנושית שלמה נותנת לרעיון מסויים, ואף הוא סוג של קיום. לכן מילים יוצרות מציאות. המילים מכניסות את הרעיונות לעוד מוחות ובכך גורמות להם להניע את עצמם ולהתנהל על פיה. יוצא שמילים יוצרות מציאות על ידי איגוד של חברה אנושית. במילים אחרות, הן ה' והן אנחנו יוצרים על ידי הדיבור, אלא שהוא יוצר במישור האובייקטיבי, ואילו אנו יוצרים במישור הסובייקטיבי, אך על שני סוגי יצירות אלו יש חלות שם יצירה.

אפשר לענות תשובה נוספת על השאלה אודות היחס בין דיבורנו לדיבור האלהי. ייתכן שהדיבור האלהי ממש יוצא מציאות אובייקטיבית, ולא סובייקטיבית. באיזה מובן? נפש החיים המסביר את האדם כחוט השוזר את כל העולמות כולם, מסביר שלאדם יש יכולת לעורר במצוותיו את העולמות העליונים. לפי זה, ניתן לומר שהאדם מעורר את העולמות העליונים ומושך שפע על המציאות בעולם. חברי היקר יעקב שפר נ"י אמר זאת בניואנס מעט שונה: העובדה שהאדם משתנה בתפיסתו הסובייקטיבית בעצם משנה את המציאות, כיוון שהעולם הסובייקטיבי של האדם והעולם האובייקטיבי שלו חבוקים יחדיו.

כמו כן יעקב האירני עוד תשובה. ייתכן שהמציאות עליה אנו מדברים היא מלכתחילה מציאות דמיונית, כיוון שהאדם חווה את עולמו מתוך הדמיון שלו, וממילא ברור שכאשר אנשים יוצרים מציאות על ידי דיבורם עם אנשים אחרים ויוצרים סדרים מדומיינים, הם בעצם יוצרים מציאות, שכן כל המציאות האובייקטיבית אף היא בעצם מדומיינת.