דברים-חזון – אֲבִיר יִשְׂרָאֵל

אֲבִיר יִשְׂרָאֵל

פרשת דברים לאור הפטרתה

בתחילת הפרשה שהיא תחילת הספר, התורה מכריזה:

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.

רש"י מבאר:

אלה הדברים – לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל.

בפשטות, הדברים הללו נמשכים לאורך כל הספר, ואם כן, כל ספר דברים הוא ספר תוכחה. אמנם הדברים קשים – בספר יש גם טון חיובי, לצד קללות כי תבא תהיינה ברכות, ולצד הקללה בהר עיבל ישנה הברכה בהר גרזים, ולצד התוכחה הקשה בהאזינו ישנה עין טובה ענקית בוזאת הברכה. אם כן, איך יתכן לומר שכל הספר הוא "דברי תוכחות"? ננסה לדלות לכך תשובה מן ההפטרה שאותה תמיד קוראים בפרשת דברים, הפטרת חזון, ובכך נביט על הספר לאור ההפטרה הראשונה בו. ישעיה (א) מלמד:

(א) חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה: (ב) שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי: (ג) יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן: (ד) הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ה' נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר: (ה) עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי: (ו) מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן: (ז) אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים: (ח) וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה: (ט) לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ: ס … (כד) לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי: (כה) וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ: (כו) וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: (כז) צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה:

ישעיה ממשיך ודוקא חוזר לתוכחה קשה מאוד, אך כאן בעלי ההפטרה בחרו לעצור, כדי שנתחיל בפורענות ונסיים בנחמה. בעלי ההפטרה מנסים ללמדנו שכל חזון, קשה ככל שיהיה, יסתיים בטוב. מדוע? כיון שה' הוא "האדון ה' צבאות", צבאות הם אנחנו, עמו, "אביר ישראל", הוא נקרא על שמנו, אנחנו חלק ממנו, הוא חלק מאיתנו, אנחנו יחד באחדות מלאה. ממילא כאשר מסתכלים על זה כך, ברור שמתישהו "ואשיבה ידי עליך", ברור ש"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", כשהעת תוכשר לכך. האמת שזה מתבטא כבר בתוכחה עצמה – "עמי לא התבונן", רוצה לומר: אתם עמי, מדוע אתם עושים כך? "נאצו את קדוש ישראל", אני נקרא על שמכם, איך אתם יכולים לשכוח אותי?! התוכחה הזו לא נובעת משניות, ההפך, היא נובעת מתוך עומק האחדות.

כך גם ספר דברים. ספר דברים איננו ספר תוכחה, ואיננו ספר שיש בו גם וגם, הוא ספר האחדות המלאה בין הסוף לאין סוף, ככל ספרי הקודש, ככל המציאות. האחדות הזו מתבטאת במקומות שנראים כהכי רחוקים ממנה, והיא מתחדדת מהם, להורות שהיא כל כך גדולה ומשמעותית שהיא יכולה לשרוד ולצמוח אפילו במקומות כל כך שניותיים. ספר דברים מבטא תוכחה, עמידה נוכח, אחד מול השני, אחד נגד השני, ולמרות זאת אחדות מלאה, הוא מחדד אותה באופן הכי עמוק.