על השמיטה ועל השביתה – לפרשת בהר – זיו חן זצ"ל

על השמיטה ועל השביתה

לפרשת בהר

זיו חן זצ''ל

בפרשתנו (כה), נאמר:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': (ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: (ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: (ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: (ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: (ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:

המדרש הקשה: מה ענין שמיטה אצל הר סיני? בפרשת משפטים (כג) מצוה:

(י) וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: (יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:

ענין השביעית בפרשייה במשפטים הוא השמיטה, הנטישה, המובילות לאכילת העניים. אך אם אנו מדקדקים בפרשייה בבהר, אנו מגלים תנועה אחרת לחלוטין. ענין השביעית בפרשייה בבהר הוא השביתה. התורה לא מתמקדת במה עושים, בשמיטה ובנטישה, שהן אמנם בעלות תוכן של שביתה אך אקטיבית, אלא במה לא עושים, באיסורים לזרוע, לזמור, לקצור ולבצור.

מתוך כך, מגיעה אמירה מפתיעה מאוד של התורה, ששבת הארץ לנו לאכלה, ובתוכנו גם לעבדים ולבהמה, הפוך לחלוטין מהפרשייה במשפטים, בה כתוב במפורש שהעניים ובעלי החיים אוכלים, ולא בעלי הקרקעות. אמירה זו מאוד מובנת לאור החילוק שלנו למעלה בין שמיטה לשביתה, שכן כאשר הנחת היסוד היא שהקרקע שייכת לבעל הקרקע והוא מצווה להפקירה, עליו לפעול פעולה אקטיבית של שמיטה, ואילו כאשר הנחת היסוד היא שהקרקע כלל לא שייכת לו, הוא לא צריך לפעול פעולה כזו, אלא הוא פשוט שובת.

חילוק זה מסביר גם את הנראה מהפרשייה במשפטים שהשביעית היא מצוה בין אדם לחברו, שהרי היא ביצוע פעולת הפקר למגמת צדקה, ואילו את הנראה מהפרשייה בבהר שהשביעית היא מצוה בין אדם למקום, שהרי היא חשיפה כי מלכתחילה הכל שייך לה'.

לפי שני הניסוחים הללו, ניתן להסביר את המחלוקת בין הדעות הסוברות שעל בעל הקרקע עצמו להפקיר אותה, לדעות הסוברות ששביעית יוצרת 'אפקעתא דמלכא'. הדעה הראשונה מבינה את השביעית כשמיטה, ואילו הדעה השנייה מבינה את השביעית כשביתה. מכאן אנו מבינים גם שני יחסים שונים לארץ ישראל. ישנו האדם הכובש, הבעלים, שלעתים נדרש לסגת מבעלותו לטובת חידוד ערכה כשייכת לכלל-ישראל, וישנו האדם המצוי, השוהה, שלעתים מגלה כי הוא בכלל שייך לארץ ולא להיפך.

מכל מקום, מגיעים אנו מתוך חילוק זה לתירוץ הקושיה הגדולה, "מה ענין שמיטה אצל הר סיני". כנראה, יש בפרשייה בבהר איזושהי נקודה מאוד יסודית בעבודת ה', נקודה מאוד מסוימת ממנה יוצאים כל מרחבי התורה, הר סיני. יסוד היסודות, יתכן שמלמדת התורה בפרשייה בבהר, איננו השמיטה, איננו חוית ההתבטלות, אלא חוית הבטלות העולה מאליה. כוחו של עובד ה' איננו ביכולתו להפסיק את פעילותו השוטפת בעולם לטובת המגמה האלהית, אלא מי שמלכתחילה חי רק כחלק מהמגמה האלהית.