בזאת יבוא אהרן אל הקודש לפרשת אחרי מות קדושים

בזאת יבוא אהרן אל הקודש

לפרשת אחרי מות-קדושים

טרם ברוא אלהים שמים וארץ, התקיים לבדו האין הזה. באופן בלתי-הגיוני אך אמיתי מאין כמותו, יש אין, והאין הזה היה היש היחיד. או אז החליט האין הזה ליצור יש, יש נוסף, כדי להתרחב, ולא להיות אין רק במציאות של חוסר מציאות, אלא גם במציאות של מציאות. האדם הוא היש הזה, ועליו לגלות איך האין נמצא ביש.

אלא שלאחר בריאת האדם, חטא באכילה מעץ הדעת. האדם רצה להיות כאלהים, יודע טוב ורע. הוא רצה לשלוט על העולם, להתחבר (משמעות השורש דע"ת) באופן של כיבוש על כל ההוויה. התאווה במהותה היא רצון שדבר מסוים יושג על ידי נושא התאווה, ובעצם כל תאווה היא תאוות שליטה, במובן זה, כל תאווה מרחיבה את היש ומדגישתו.

ברגע זה איבד האדם את יכולתו לממש את התפקיד הנעלה הזה של יש המגלה כי גם ביש אין. הוא התנפץ למיליאדי רסיסים שבכל אחד מהם ישנו הפוטנציאל לגלות רק מעט מהאין הנמצא ביש, כיוון שאין לו יכולת כאמור להיות אין מושלם, אין שהפך ליש לחלוטין. וברגע זה במקום להצליח ליצור קשר כנה עם הבריאה, יחסים שקופים, הוא בחר לעטות עליו בגדים ולבושים שרק מונעים ממנו לגלות את לבו, ומונעים מהבריאה לגלות לה את לבה. כאשר אדם אין לחלוטין, הרי שאין עליו מחסומים, הוא פנוי לחלוטין לכל דורש. אך כאשר הוא יש, הרי שהוא שומר על עצמו ולא נפתח לאחרים.

כשישראל היו במצרים, הם צעקו, "ותעל שועתם אל האלהים". אך לכשמשה בא והודיע להם שבא ה' להוציאם ממצרים, הם לא האמינו לו, "מקוצר רוח ומעבודה קשה". לכאורה, סתירה יש בדבר, הרי עובדה שהם התפללו לה'. התשובה בסתירת גוף השאלה: נאמר שישראל צעקו, אך לא נאמר שישראל צעקו לה'. אכן, עלתה שועתם אל האלהים, אך שועתם לא הייתה שועה המכוונת אל האלהים, אלא אנחה בעלמא.

אך אם כן, מדוע בכלל עלתה שועתם אל האלהים, הרי היא לא כוונה אליו כלל! נראה שהיו שתי רמות לצעקה הזאת. ברמה האחת, רמת התודעה של ישראל, הם צעקו בבחינת אנחה בעלמא. ברמה שנייה, רמת הלב של ישראל, הרגש, מה שהניע אותם בלא-מודע שלהם לצעוק ולהיאנח, הייתה האמונה הגדולה שלהם בה', ולכן אף ששועה זאת לא כוונה בפירוש לה', היא עלתה אליו.

ה' מכה את מצרים כדי להוציא את ישראל ממצרים. נשים לב שאין ה' פונה כלל לישראל במכות מצרים. מכות מצרים הן המקום בו האדם, כאמור, לא מבין שהדבר אותו הוא כה מבקש איננו אלא קרבת אלהים. לכן כפי שהוא לא פונה לה' במפורש, כך ה' לא פונה אליו במפורש, אלא הוא פונה אליו דרך הפנייה אל המצרים והכאתם. האדם רוצה להגיע אל על, אך הדבר המונע ממנו להבין זאת, הוא ארבעים ותשעת שערי הטומאה החיצוניים לו שאותם הוא צריך לעבור כדי להבין זאת.

לאחר מכן, יוצאים בני ישראל ממצרים. כאשר מאחוריהם המצרים ולפניהם ים סוף, ולכאורה אין להם שום מוצא, נכתב בפירוש שהם צועקים לה', אך עוד נכתב כי הם אומרים למשה כי הם היו מעדיפים את החיים המשועבדים במצרים מאשר את המוות במדבר. יש בדברים סתירה. אך גם כאן צריך להבחין בין שתי רמות. הם צועקים לה', כיוון שכעת הם מכירים ברצון שלהם להגיע אליו, אך הם עוד לא השתחררו לגמרי מאותם ארבעים ותשעת שערי טומאה. הם אמביוולנטיים, ובדיוק לשם כך הכניסם ה' לסיטואציה זו – כדי שהם, במעשיהם שלהם, ייכנסו לים סוף, יוכיחו את חופשיותם ויתחילו תהליך של קרבת אלהים, יכריעו את האמביוולנטיות הזאת לטובת ה'. "דבר אל בני ישראל ויסעו". וכך היה.

הם מתחילים את התהליך בו הם יוצאים יום אחר יום משערי הטומאה אליהם הם נכנסו, נפרדים מהדברים החיצוניים שנטרלו אותם בעבודתו יתעלה, עד שהם מגיעים למעמד הר סיני. במעמד הר סיני ישנה פנייה מפורשת של ה' לאדם, ורק לאחר אותם ארבעים ותשעה ימים בהם הוא נטהר מטומאותיו הוא יכול להגיע למדרגה זו.

אלא שפנייה זו מגיעה אל האדם מלמעלה למטה, כופה את עצמה עליו. היא מורה לו מה לעשות, איך לפעול בעולם, פן ייענש. יותר מכך, כאשר פנייה זו מתרחשת, הוא לא רק נכפה, אלא הוא מת, "מיד פרחה נשמתן", כדברי המדרש. אך מיתה זו מולידה חיים חדשים. ברגע זה, אחר אותה היטהרות גדולה של האדם, הוא היה ראוי להפוך להיות משהו אחר לחלוטין. האדם מת, כדי להיוולד חדש, יצור רוחני לגמרי.

המדרש מספר שלאחר שמיעת שני הדברות הראשונים, מיד פרחה נשמתן, אלא שכל אחת מהנשמות נתפסה על ידי שני מלאכים שהחזירו אותה אל הגוף שממנו פרחה, והניחו על ראש הגוף הזה שני כתרים. נלמד את המדרש בדרך הדרש ונאמר שכתר אחד הוא כתר הטהרה, והכתר השני הוא כתר הקדושה. כתר הטהרה הוא חוסר שליליות העולם הזה, ועליו כתר הקדושה, הוא כתר הנבדלות, היינו כתר השייכות לעולם אחר לגמרי.

במעשה זה של המלאכים הם השיבו ישראל לחייהם. לאחר שמיעת הדברות הראשונים, העוסקים בעצם קיומו של אלהים וביחסו אל האדם ("אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים") ובשלילת כל כוח אחר הקיים במציאות ("לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"), לפתע המצוות והאיסורים הופכים להיות הרבה פחות מופשטים, ויותר ויותר פרטיקולרים. התורה יורדת לפרטי המציאות ומכריעה אותם גם ביתר הדברות, וגם בפרשת משפטים המגיעה מיד לאחריהן.

במובן הזה, ה' שלף את האדם מהעולם הזה, אך מיד לאחר מכן הוריד אותו אליו בחזרה עם תפקיד. תפקיד זה הוא להעלות איתו את יתר העולם הזה אל השמים, להפוך את הארץ לארץ הקודש. כדי להעלות דבר מסוים מלמעלה למטה, על המעלה להיות בעצמו למעלה, ולכן ישראל היו צריכים למות ולהיוולד מחדש רוחניים יותר, אך בעיקר בשל סיבה מהותית יותר – עצם העובדה שיש לה' רצון להפוך, כאמור, את היש לאין, גורמת לו להעלות אותנו אליו, לאיין אותנו, להמית אותנו ולהוליד אותנו מחדש בצורת אין. כדי לחזור על תהליך זה גם ביתר העולם הזה, אנו משתמשים בצורתנו זאת.

יוצא אפוא שמעמד הר סיני תיקן את חטא עץ הדעת. בחטא עץ הדעת, כאמור, האדם הפסיד את יכולתו להיות יש שהפך לאין לחלוטין, והתנפץ למיליארדי רסיסים, שבכל אחד מהם ישנה יכולת מסוימת מאוד להפוך יש מסוים מאוד לאין. כאן הנשמות הללו מתכנסות יחד למרגלות ההר, ואומרות "נעשה ונשמע", מצהירות כי הן הולכות להשתלט על תאוותיהן, ובכך הן מומתות על ידי ה', נולדות מחדש כאין ומקבלות את היכולת ההיא שוב.

כיוון שעיקר עניין ההתאיינות שלנו הוא בעצם העובדה שאנו אין, עלינו ליצור מקום בעולם הזה, שבעצם לא יהיה חלק מהעולם הזה. "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם", המקדש הוא לה', כלומר, הוא אין, כה'. הוא לא באמת קיים בעולם (ומכאן כל הניסים שהתרחשו בו תדיר). עלינו לשמר מציאות חסרת מציאות, שתהווה את מרכז המחנה. היא אמורה להיות עיקר הוויתנו. בסיסו של עובד ה' איננו במקום בו הוא מאיין את היש, כי אם במקום בו כבר יש אין.

המורכבות הזאת גרמה לבלבול חמור בקרב ישראל, שבמקום להבין שהיש הפך לאין, חשבו שהאין הפך ליש, ו"אלה אלהיך ישראל", רחמנא לצלן. העונש על כך היה מיתה, כפי שה' ביקש באותו זמן, כיוון שכנראה המבולבלים הללו לא באמת מתו באותו מעמד בהר סיני, לא הפכו לאין, שהרי אם הם כן, הם לא היו מגיעים למצב כזה. ה' ברחמיו אמנם חמל עליהם ולא הרגם, אך המסר של עונש זה עודנו מהדהד.

לכן חוזרת התורה שוב על כל סיפור בניין המקדש וכליו, כדי להדגיש את זה שהמקדש הוא יש שהפך לאין, ולא חלילה להיפך. לכן בחזרתה זו ה' לא מצווה, אלא האדם מקיים, כדי לרמוז על כך שהיש, האדם, הפך לאין, בקיימו את ציווי ה', ואין זו פעולה מצד ה', מה שיכול להעלות בלבול כחטא העגל.

לאחר מכן, באה תורת הקרבנות. ה' מלמד על כך שעל האדם להפוך יש לאין לא רק מחוץ למרכז האין העולמי, הוא המקדש, אלא גם בתוכו. נדב ואביהוא, שגם הם לא מתו לגמרי באותו מעמד בהר סיני, והיו עדיין יש, היו סבורים שבמקדש האין הופך ליש, הפוך מהנכון. הם נכנסו ובידם אש אשר לא צווה ה' אותם, כלומר, הם הוסיפו על היש מן האין, הכניסו את היש אל תוך המקדש ובכך גרעו מאינותו (או לפחות ניסו), ועל כך עונשם מיתה, כעונש החוטאים בחטא העגל.

ההבדל בין חטא העגל לחטא נדב ואביהוא בולט – שם היה זה עמך ישראל, המון שלא בהכרח הבין את המסר הגדול של מעמד הר סיני, ואילו כאן אלו כהני המקדש, בנים לצדיק גדול, והיאך אירע הדבר הזה? לכן באה התורה בפרשתנו, ואחרי מות שני בני אהרן, מתוך הבנה כי כנראה בלבול זה עלול להיקרות בפתח כולנו, גם הגדולים שבינינו, מדגישה: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש". גם לצדיקים יש להבהיר כי ישנה דרך מסוימת מאוד לבוא אל הקודש, פן יהפוך האין ליש, תחת המגמה האלהית להפוך את היש לאין.

הפרשות שלפני הדגשה זאת, תזריע ומצורע, עוסקות בטומאות הגוף השונות. טומאות אלה בעייתיות בתרתי. ראשית, הן בעייתיות כיוון שהן מונעות מאדם להיכנס למקדש, כלומר, למקום האין. שנית, הן בעייתיות כיוון שהן הופכות את האדם לטמא, והאדם, כאמור, הפך להיות משהו רוחני לגמרי במעמד הר סיני. מכל אלו הטומאות אדם צריך להיזהר, פן תדבקנה בו, ואז אמנם לא יחזור להיות יש, כפי שהיה, אך לא יוכל להיכנס אל מקום האין ולשמש כיש שהפך לאין בעצמו (ולכן הוא יוצא מחוץ למחנה, יוצא מהפעילות השגרתית). ואז, אחרי שהתורה לימדה איך לא באים אל הקודש, היא באה ומלמדת אין אכן באים אליו.

איך באים אל הקודש? התורה בריש פרשתנו (טז, ג-ד) מלמדת:

בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה: כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם:

ראשית, הבא אל הקודש צריך לבטא את אהבתו לה', על ידי חטאת, המתקנת את הדברים הפגומים בו הפוגמים באהבתם, ועל ידי עולה, המבטאת את עצם ההתבטלות שלו לה', את המרחק שהוא מוכן ללכת עבור אהבה זו. ראשית כל פעולה דתית צריכה לצאת מנקודת מוצא של אהבת ה', אף אם היא עצמה אקט של יראה, שכן כל הפעולות שלנו נובעות מאהבת ה', בין אם אנו שמים לב לכך ובין אם לאו, וקל וחומר כאשר אנו נכנסים אל הקודש, שאז אדם חוטף יראה גדולה, וטוב שכך, "ומקדשי תיראו", שכן ישנו פער עצום בין אין שהתלבש בגוף של יש כמותנו, לאין מופשט לחלוטין כה', אך חייבים להדגיש את הקרבה העצומה הרבה יותר מאותו פער, את המכנה המשותף הענק, שהוא הנקודה המהותית באמביוולנטיות בה אנו חיים – מהותנו היא אין, בדיוק כה' יתברך, ורק לבושנו הם יש.

לאחר מכן, נכתב כי הוא לא מגיע בבגדי הכהן הגדול המלאים, כי אם בבגדי לבן בלבד. בגדי לבן הם בגדים היותר קרובים להיות שקופים, הם לבוש של חוסר לבוש, הם לבוש שאין בו שום התהדרות. בגדים אלו מבטאים אולי את אותה השקיפות שאיבדנו בחטא עץ הדעת, וכעת בביאה אל הקודש חוזרת אלינו, את היכולת להיות גלויי לב באמת בהיותנו אין ולא יש, אותה הפסדנו באכלנו מאותו אילן.

לכן נכתב בסוף ביאתו זו שעבודת יום הכפורים, במהלכה ביאה זו מתחוללת, מתבצעת לאור עינויי הנפש של יום זה. האדם לא מתבקש למות; הוא כבר מת פעם אחת. אך הוא מתבקש להשבית לחלוטין את מערכות היש שלו, כדי לבטא את היותו יש שהפך לאין.

במובן הזה, את עצם היותנו אין, קיבלנו בחזרה במעמד הר סיני, על ידי ה' מלמעלה למטה. אך עלינו לפתח מהות נשגבה זו, על ידי היכנסנו אל הקודש, אל מקום שלא קיים, אל מרכז האין העולמי. לכשנפתחה בדרך הנכונה, נזכה לתיקון מלא של חטא עץ הדעת, ולא רק במהותנו נהיה אין, אלא גם בלבושנו, ונזכה להיות גלויי לב, ולכל שאר המתנות אותן איבדנו בחטא עץ הדעת.

ואו אז יבוא העולם וינהר אל בית ה', ילמד מדרכיו וילך בארחותיו, ובכך נשלים את כוונת בריאת העולם והאדם. ברגע זה, תבוטלנה המצוות כולן, מלבד המנחה, שכן כל המצוות הללו שייכות ליש שמעלים בתוכו אין, אך כעת אנו כבר גילינו את האין הזה שבעצם שולט ביש. לכן המצווה היחידה שתישאר היא עולת הצומח, הלא היא המנחה, שבהיותה מן הצומח ולא מן החי, פחות מדגישה את היש, וגם הוא לא נאכל למביאו, מה שמחדד את זה שהיש שנקרא מנחה הוא בעצם אין, ושהיש שנקרא האדם המביא את המנחה גם הוא בעצם אין, ואזי תושלם מלאכתנו בעולם לגמרי.