חיי שרה – הוא ישב על כסאי תחתי

הוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי

פרשת חיי שרה לאור הפטרתה

בפשטות, הקשר בין הפרשה להפטרה מתמצה בכך שבשתיהן אברהם ודוד זקנים באים בימים. ננסה להעמיק זאת דרך עיון בהפטרה, העמקה שתאיר לנו מחדש את הפרשה.

(א) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ: (ב) וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ: (ג) וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ: (ד) וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ:

לדוד יש הכל, הוא מלך גם בעובדה שיש לו הכל וגם בעובדה שהוא שולט בכל. הוא גם בא בימים – יש לו נסיון וחכמת חיים. לכן לכאורה הבעיה הטכנית הזו באמת פעוטה, אך אז מתגלה שלא קר לו כיוון שקר לו, אלא קר לו כי הוא בודד, הוא מרגיש שכולם נגדו. הוא לא רוצה לדעת אותה, הוא לא רוצה להתאחד איתה, הוא רוצה שהיא תהיה היא והוא יהיה הוא, ושלמרות זאת היא לא תהיה נגדו. הוא לא רוצה לדעת אותה, הוא לא רוצה להיות מעליה (בשונה מיחסו עם כל השאר שכלפיהם הוא בחינת מלך, כמודגש בפסוקים אלו, כלומר, הוא מעל כולם), הוא רוצה שהיא תהיה לצידו. הוא רוצה שיהיה לו מישהו בעולם הזה.

(ה) וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו: (ו) וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם:

בדידותו של דוד מונעת ממנו למנוע מאדניה לנסות למלוך, כיוון שהיא גורמת לדוד למאוס בעצמו במלוכה. דוד מסכים מתוך שתיקתו הרועמת למהלכו של אדניה, ואם לא במודע, בלא-מודע. אם לפני כן הוא שלט בכל, אם לפני כן הוא היה המלך דוד, כעת הוא לא מצליח לשלוט בכלום, כעת הוא אביו של אדניה.

(ז) וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה: (ח) וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם אֲדֹנִיָּהוּ:

מי עומד לצידו של דוד? לא בני משפחתו, אלא הגבורים אשר לו. שוב, אין לו אף אחד לצידו, רק מתחתיו.

(ט) וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר אֵצֶל עֵין רֹגֵל וַיִּקְרָא אֶת כָּל אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ: (י) וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת הַגִּבּוֹרִים וְאֶת שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא:

כך גם נפרש את העובדה שאחיו בני המלך, אך הנתינים הקרובים למלך לא נקראים. מי שמתחתיו לא לצידו כיוון שהוא מתחתיו, ומי שלצידו לא לצידו כיוון שהוא לא לצידו.

(יא) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל בַת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע¹: (יב) וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְ וְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה: (יג) לְכִי וּבֹאִי אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְאָמַרְתְּ אֵלָיו הֲלֹא אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ: (יד) הִנֵּה עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם עִם הַמֶּלֶךְ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת דְּבָרָיִךְ:

נתן ובת שבע עושים תרגיל לדוד, כדי שדוד יעשה את הדבר הכי בסיסי שהוא יכול לעשות – לקיים את שבועתו. מרוב בדידות, דוד לא פועל בעולם את הפעולות הכי בסיסיות המוטלות עליו.

(טו) וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת אֶת הַמֶּלֶךְ: (טז) וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ: (יז) וַתֹּאמֶר לוֹ אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּה' אֱלֹהֶיךָ לַאֲמָתֶךָ כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי: (יח) וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ: (יט) וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹאָב שַׂר הַצָּבָא וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא: (כ) וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו: (כא) וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים:

היא לא רק דורשת ממנו לקיים את שבועתו, אלא היא גם פונה אל המחויבות שלו לאלה שלצידו, החוסים תחת כנפיו אך לא סרים למרותו, לאשתו ולבנו האהובים. היא מזכירה לו שישנם אנשים לצידו, ושהם זקוקים לו. יש אנשים שנגד מי שנגדו.

(כב) וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת עִם הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא בָּא: (כג) וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא וַיָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל אַפָּיו אָרְצָה: (כד) וַיֹּאמֶר נָתָן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי: (כה) כִּי יָרַד הַיּוֹם וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ: (כו) וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא: (כז) אִם מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא הוֹדַעְתָּ אֶת עבדיך עַבְדְּךָ מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו: ס (כח) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר קִרְאוּ לִי לְבַת שָׁבַע וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: (כט) וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי ה' אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה: (ל) כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה: (לא) וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַתֹּאמֶר יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם:

ברגע שהוא משתכנע ששלמה באמת נמצא בסכנה, שבת שבע לא עושה זאת כי היא מנסה לקדם את האינטרסים שלה, הרי עובדה שמקור אובייקטיבי כנתן הנביא אומר זאת, הוא נעתר לקיים את שבועתו. במילים "שלמה בנך ימלוך אחרי והוא ישב על כסא תחתי", חלה התפנית – דוד מצליח מצד אחד להמליך מישהו אחריו, ומצד שני שהוא לא יהיה כפוף לו, אלא אדרבה, הוא ישב על כסאו, לצידו. לפי זה, יוצא ששלמה לא ממונה בשל השבועה או בשל התאמתו, אלא בשל העובדה שהוא לצידו של אביו ושהוא בסכנה. היא מסיימת את דבריה, ובכך מסתיימת ההפטרה, במילים "יחי אדני המלך דוד לעלם", כיוון ששלמה באמת ממשיך את דוד לעולם, ולא יכבה נרו.

כעת נעבור לפרשתנו² (כד):

(א) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל: (ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי: (ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ: (ד) כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק:

לאברהם יש הכל. יש לו רכוש, יש לו עבדים, יש לו שם, יש לו ארץ. למרות כל זאת, הוא בודד. נכון, יש לו בן, אך זה לא משנה את זה שהוא בודד, הוא מרגיש שאין לו המשכיות, הוא מרגיש שהוא הולך וחדל, אם לבן הזה לא תהיה המשכיות. הוא לא נדרש בכלל לומר לעבד להביא אשה לבנו, זה ברור, כולם רואים את זה על פניו כבר תקופה ארוכה. הוא רק נדרש לחדד שיעשה זאת בדרך מסוימת. מדוע דווקא דרך זו? הרי אברהם הגיע ממקום של עובדי אלילים, לא פחות מעמי כנען (ובשלב זה אנו עוד לא מכירים את תועבותיה של כנען), מדוע שדווקא בארצו ובמולדתו יהיה יותר טוב? לדברינו, התשובה ברורה: כאן בכנען כולם רואים את אברהם העשיר, אברהם גומל החסד, אברהם גבור המלחמה, אברהם אב המון גוים. בארצו ובמולדתו כולם מכירים אותו עוד לפני שהפך להיות מי שהוא, מי שתגיע משם לא תתייחס אליו ואל בנו בתור כאלה שמעליה, אלא בתור כאלה שלצידה.

ההמשכיות לא מחברת את האדם רק לנצח, ההמשכיות מחברת את האדם לחברה לנצח.

הערות שוליים

1. כנראה נתן לא ידע שדוד אכן ידע, אלא שהוא לא תיאר לעצמו כמה דוד בודד ורוצה להפסיק את מלכותו, ולכן הניח שדוד פשוט חלש מדי.

   ↩

2. כיוון אחר לחלוטין לקרוא את הפרשה לאור הפטרתה, הוא להבין שההפטרה מנסה ללמד אותנו על כך שבין ישמעאל ליצחק יש מתיחות דומה למתיחות שבין אדניה לשלמה, מתיחות על מי יהיה הממשיך של אברהם, מתיחות שעל ידיה אפשר לקרוא את הגר כקוראת תיגר על שרה כמולידה את המשכו של אברהם, את הציחוק של ישמעאל כקריאת תיגר על יצחק, ואת דברי המלאך להגר "שובי והתעני תחת גברתך", כציווי עליה לשוב ולהיות שפחתה של שרה כדי שיהיה ברור מי הממשיך האמיתי של אברהם. כאשר אברהם מחפש אשה לבנו ליצחק, אחרי עקידתו שבעצם העלתה את התהייה האם באמת יצחק הוא ממשיך דרכו של אברהם או שמא זה ישמעאל, הוא בעצם מנסה לקבוע את ההבנה שיצחק הוא ממשיך דרכו, והוא בלבד.

   ↩