בלק – מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ

מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ

פרשת בלק לאור הפטרתה

זיו חן זצ''ל

בעמדנו מול פרשת בלק, אנו מגלים פרשה חריגה מאוד. לאורך כמעט כל פרשה זו, הנושא איננו עם ישראל, אפילו סביר שבהתרחשו עם ישראל כלל לא היה מודע לו. למרות זאת, מדובר בפרשה בין פרשות התורה, ולכן עלינו לשאול: מה היא באה ללמדנו? ננסה לענות על שאלה זו לאור הפטרתנו. הנביא מיכה (ה) מלמד:

(ו) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת ה' כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם: (ז) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל: (ח) תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ: פ

עד כאן נבואה שגרתית מאוד – הנביא מספר לנו על מקומו הייחודי של ישראל בתוך האומות, על היותו מהותית שונה מהם. אלא שלאחר מכן:

(ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' וְהִכְרַתִּי סוּסֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהַאֲבַדְתִּי מַרְכְּבֹתֶיךָ: (י) וְהִכְרַתִּי עָרֵי אַרְצֶךָ וְהָרַסְתִּי כָּל מִבְצָרֶיךָ: (יא) וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ וּמְעוֹנְנִים לֹא יִהְיוּ לָךְ: (יב) וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: (יג) וְנָתַשְׁתִּי אֲשֵׁירֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהִשְׁמַדְתִּי עָרֶיךָ: (יד) וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ: ס

נאם ה' הוא שכל הדברים הזרים לישראל ייעלמו ממנו כליל. ההפטרה נפתחה בתקוה גדולה למעמד מיוחד של ישראל בין האומות, אך אנו מגלים שזה בשונה מהמציאות העכשוית, שבו עם ישראל שוקע בכל גלולי האומות. ההפטרה ממשיכה (ו):

(א) שִׁמְעוּ נָא אֵת אֲשֶׁר ה' אֹמֵר קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ: (ב) שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה' וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ כִּי רִיב לַה' עִם עַמּוֹ וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח: (ג) עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי: (ד) כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם: (ה) עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה': (ו) בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה: (ז) הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי: (ח) הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ: פ

מה עשיתי לכם רע, שואל ה'. העליתי אתכם ממצרים, נתתי לכם מנהיגים טובים. מדוע אתם עובדים עבודה זרה? או אז מגיע הקשר הישיר לפרשתנו – זכרו את שיעץ בלק! אל תחשבו כי אתם יכולים לשחד אותי בעגלים או באילים, כל שאני דורש מכך הוא עשות משפט ואהבת חסד. "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך", זאת כל ילד יודע.

אם כן, לפי דברי הנביא, ניתן לומר שישראל לא סתם חטאו בחטא עבודה זרה, הם לא הגיעו לשם לא רק בשל העובדה שהם רצו לעבוד עבודה זרה; הם הגיעו לשם כיוון שהם הסתכלו על ה' באופן ציני. מבחינתם הם היו יכולים לעבוד את ה' בלב שלם ובנפש חפצה, אך הם לא ראו שום צורך. ה' הוא כזה שעובדים אותו בעגלים ובאילים, אין בו עומק, אין בו משמעות, אין בו טעם. כאן מגיע ה' ופותח בפניהם קומה חדשה לחלוטין – עשות משפט, אהבת חסד, הצנע לכת עם אלהיך, רוצה לומר, יש גם רובד פנימי, רובד צנוע, לעבודת ה', לא רק רובד חיצוני.

חטאו של בלק וטעותו של בלעם אינם ענייננו בפרשה זו, ישראל הוא ענייננו, אלא שבכולנו ישנו איזשהו בלק, ישנו איזשהו בלעם, שמרדד את עבודת ה' שלנו לרובד אחד בלבד. היחודיות של ישראל היא בעובדה שיש בישראל גם רובד פנימי. הוא אריה בבהמות יער כיון שהוא לא נכנע לבלק ולבלעם האלה. גוי "לדעתיה דנפשיה קעביד", הוא עושה עבור עצמו, הרובד החיצוני והרובד הפנימי לא קשורים זה לזה. "חסד לאמים חטאת". ישראל עושים את הרובד החיצוני מתוך דבקותם גם ברובד הפנימי, הם לא סתם עושים. הם מבטאים בעבודתם את ה' את היותם עמו אחד בכל רמות חייהם.