כרע שכב כארי, וכארי יתנשא לפרשת בלק

לק"י

יג תמוז ה'תשעז

כרע שכב כארי וכארי יתנשא

לפרשת בלק

זיו חן זצ''ל

כד, ט: כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר.

לעתים אדם כורע שוכב כארי. הוא מתבצר בתוך עצמו. לא ניתן להקים אותו, לשנות אותו. במצב כזה, הוא לא משפיע על הסביבה באופן פעיל, אך באופן סביל, הסביבה מושפעת גם מושפעת ממנו, בשל מעשיה ולא בשל מעשיו. זו בחינת הצדיק, שלא עושה כלום, והכל רק נעשה מסביבו. הוא מסרב להיקשר עם הזולת. עולמו הפנימי הוא היחיד החשוב. זו גם בחינת עם ישראל, שבו כלם צדיקים, לעולם ירשו ארץ, כיוון שמהותית, כל כולם בארץ, כל כולם פונה לנייחות, לעצמיות. הנווד נקשר לזולת, אם רוצה ואם לא רוצה, כיוון שאין לו המקום שלו, וממילא הוא צריך להסתמך על מקומות של אחרים. הצדיק נמצא במקומו. לכן מברכיהם ברוך ואורריהם ארור. הם כה נטועים בתוך עצמם, שהם כבר נשאבו ונסחפו לה' יתברך, הנמצא בעצמיות כל אחד. ה' הוא מקור כל המקורות, וממילא הוא ברכת כל הברכות, אך גם קללת כל הקללות, ולכן מברכו ברוך ומקללו מקולל.

כג, כד: הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה.

לעתים אדם קם ומתנשא כארי. מי יקימנו, אך הוא יקום בעצמו. הוא לא ישכב עד שהוא יסיים הכל, הוא חש אחריות להעלות ניצוצות מכל ההוויה כולה. דם חללים עליו לשתות, לשתות מלשון להשית, היינו לשים בכל החללים, בכל הריק והחוסר שישנו במציאות דם, דם שהוא הנפש והוא החיים. ארי זה פועל בכל שכבות המציאות, הוא פועל בעולם באופן מלא, וזאת כדי לרפא את ההוויה הפצועה, ודרכה להתחבר לה'. וזו בחינת הצדיק, "הצדקות היסודית של צדיק יסוד עולם היא התביעה האלהית התדירה שברוחו, להיות קשור, בכל חפצו, רצונו והרגשתו, לקונו, לצור כל העולמים, מקור חיי כל החיים והוית כל ההויות. כל הדברים המסתעפים, במעשי, בהשכלות, בתורניות, אינם כי אם סעיפים שלפעמים מתגלה על-ידם האור הקדוש של הצדקות העליונה" (מידות הראיה, צדקות). זו גם בחינת עם ישראל, שבו כלם צדיקים, ולכן הם גם ירשו ארץ, שהרי הארץ דורשת מהאדם לצאת מעצמו, לפעול באדמה וכך לספק את חיותו על ידי תנובת האדמה ולהתקרב יותר לה' על ידי כן, כמו מעשה הצדיק בעולם.