כה. אור חוזר ר לוי יצחק

אור חוזר

לכבוד ההילולא קדישא של מרן קדש הקדשים הרבי הקדוש והטהור ר' לוי יצחק מברדיצ'ב זי"ע

זיו חן זצ''ל

לכבוד ההילולא קדישא של הרבי ר' לוי יצחק ולכבוד התחלת התורה מחדש, נראה את התורות האחרונה והראשונה בספר קדושת לוי. רבנו כותב בתורה האחרונה:

אשריך ישראל מי כמוך עם נושע כו' (לג, כט). הענין הוא, דאסור להתגאות, רק זה מותר שלא לירא משום דבר, להתגאות שיש לו פטרון, אבי שבשמים, ואפשר על זה רמזו חכמינו ז"ל (סוטה ה, א) שמיני שבשמינית מותר, ועל ידי זה הורג הקליפות. וזה שאמר 'אשריך ישראל מי כמוך עם נושע כו' ואשר חרב גאותך', רצה לומר דזה הגאוה שאתה יודע שהשם יתברך 'מגן עזרך' הוא לך חרב, שעל ידי זה תהרוג אותם. 'ואתה על במותימו תדרוך', כלומר על זה הגאוה שלך, הקליפות שמכונה בשם 'במה' (עי' ס' הפרדס להרמ"ק שער ערכי הכינויים פ"ב ערך במות) לשון גבהות, 'תדרוך', דעל ידי גאותם תהרוג אותם, דהם מתגאים בעצמם ולא בהשם יתברך.

אסור ליהודי להתגאות, אך מותר לו להתגאות שיש לו פטרון, אבינו שבשמים. לכן "אשריך ישראל מי כמוך… חרב גאותך". בתורה הראשונה רבנו כותב:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (א, א). הכלל, שהבורא ברוך הוא ברא הכל, והוא הכל, והשפעתו אינו נפסק מעולם, כי בכל רגע משפיע שפע לברואיו ולכל העולמות ולכל ההיכלות ולכל המלאכים ולכל חיות הקודש.

ולכן אנו אומרים (נוסח ברכת 'יוצר אור'; ישעיה מה, ז) 'יוצר אור ובורא חושך', ולא יצר אור וברא חושך, רק 'יוצר' בלשון הוה, כי בכל רגע הוא יוצר, שבכל רגע הוא משפיע חיות לכל חי, והכל מאתו יתברך, והוא שלם, והוא כלול מהכל. ולכן כשאדם בא ל'אין', ויודע שהוא אינו כלום, רק הבורא ברוך הוא נותן בו כח, אז מכנה להשם יתברך בשם בחינת 'יוצר', דהיינו לשון הוה, שגם עתה הוא יוצר.

אכן כשאדם מסתכל בעצמו ואינו מסתכל ב'אין', אז הוא במדריגות 'יש', אז מכנה להבורא ברוך הוא רק בחינת יצר, דהיינו שברא אותו כבר. ולכן אנו אומרים 'אשר יצר את האדם בחכמה', דחכמה הוא מדריגת 'יש' (עי' זוה"ק ח"ג רלט, א), ולכן שפיר שייך יצר ולא יוצר. ולכן נאמר בכתבי האר"י ז"ל שה' מֶלֶך הוא בחינת 'אין', כי ה' מֶלֶך שהוא עכשיו נותן בנו חיות, והוא בחינת 'אין', שאין אנו כלום, רק שהשם יתברך נותן בנו כח.

והנה ה'אין' הוא מתנהג הכל למעלה מהטבע, וה'יש' מתנהג בטבע. אמנם ההתחברות שאנו מחברים היש באין, הוא על ידי המצוה ותורה שנקראת 'והחיות רצוא ושוב' (יחזקאל א, יד). וזה שכתב הזוהר (ח"ג נג, ב) כי המצות והתורה הוא סתום ואתגליא, כי סתום הוא מרומז לאין ואתגליא מרומז ליש, שהוא התחברות יש באין ואין ביש. ולכן נקראת 'מצוה', כי מ"צ הוא בא"ת ב"ש – י"ה (עי' תיקו"ז תיקון כט), דהיא בחינת האין, ואותיות ו"ה של מצוה הוא בחינת יש, ולכן אותיות י"ה הוא סתום, כי 'אין' הוא סתום.

ונבאר זה מהו הנסתר והנגלה שבמצוה. דזה שאנו פועלין במצוה שאנו עושין נחת רוח להשם יתברך זה הוא בסתר שאינו נראה לנו, ומה שאנו פועלין טובות לעצמנו זה הוא נראה לנו. וזה פירוש הכתוב (דברים כט, כח) 'הנסתרות לה' אלהינו', פירוש 'הנסתרות' בחינת הסתר שבמצות שאנו פועלין, הוא 'לה' אלהינו', שמה שאנו פועלין בו הוא נסתר לנו, 'והנגלות' הבחינת התגלות, הוא 'לנו ולבנינו' – הוא מה שאנו מביאים שפע שהוא נגלה לנו.

וזהו 'בראשית ברא אלהים', פירוש שהשם יתברך ברא 'יש', שהוא ראשית, ועל ידי זה נתהוה שהשם יתברך ברא בריאת שמים וארץ, כי קודם הכל נתהוה באי"ן. וזהו שתרגם ירושלמי 'בחוכמא' ברא כו', כי חכמה הוא בחינת 'יש'.

ה' משפיע לכל חי כל רגע ובלעדיו כלום לא קיים, ולכן אנחנו בעצם אין. סיפור הבריאה מתחיל מהנקודה בה הוא התחיל לתת לנו בחינת יש (ברא יש). לכן הכל מורכב מאין ומיש, משתי הבחינות שנמצאות בכל המציאות, וכך גם התורה והמצוות שלנו מיש (הפעולה הגשמית, שהיא הפעולה הנגלית) ומאין (ההשפעה הנסתרת של הפעולה הנגלית).

תפיסה אחת מותירה את האדם למטה. היא אומרת לו שאין לו שום יכולת פעולה על ה', הרי הוא אין סוף, וכל המעשים, הדיבורים והמחשבות שלו, נשארים כאן, בעולם הזה. תפיסה זו לא רק שתותיר כאן למטה את האדם ואת פעולותיו, היא גם תנתק אותו ממי שנמצא למעלה על ידי זה שהיא תכפור בעולמות הממצעים ביניהם. השפע המגיע לאדם לא מגיע לו מאלהיו, הוא מגיע לו משינוי הפוזיציה שלו עצמו. בהקשר לפרשתנו בראשית בראשית, זהו צלם האלהים של הרמב"ם, שהוא שכל גבוה ונעלה, אך גם הרמב"ם עצמו מודה שאין לו ולשכל של ה' כלום, "לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו".

התפיסה השנייה מעלה את האדם למעלה. היא אומרת לו שיש לו יכולת פעולה על כל העולמות הממצעים בינו לה', ויותר מכך, היא עומדת רק לו, אם הוא לא ישפיע את השפע, אף אחד אחר לא ישפיע את השפע, ה' לא ירד באופן אקטיבי וישפיע אותו. זהו צלם האלהים של המקובלים על פי נפש החיים, שההוא ההידמות לבורא, איבריו הגשמיים של האדם, כמוהם ברוחניות.

רבנו מציע כאן תפיסה שלישית: האדם נשאר למטה. אמנם זה שהוא נשאר למטה לא אומר שאין קשר, לא אומר שאין שום מגע, שום דיבור. האדם כאן למטה, יש לו רק שמינית שבשמינית גאווה, "הנסתרות", הוא מודה, "לה' אלהינו" ולא לנו, אך בהחלט, "הנגלות לנו ולבנינו", וכל זה מדרבן אותנו "לעשות את כל דברי התורה הזאת". אכן, אנו לא מנותקים מה', אך אנחנו לא הוא. אנחנו כאן, אנחנו הכלי שלו, אנחנו למטה. אך זה לא אומר שאין לנו השפעה עליו. אנחנו לא מעבירים את השפע מלמעלה למטה, אנחנו עצמנו למטה. אך זה לא אומר שאנחנו מנותקים ממנו, אנחנו איננו כלי, אנחנו אור חוזר (מה שמגלה את האחדות בין אותו האור הישר לאור החוזר, ששניהם אינם אלא אור אחד).

כך אומר רבנו, וכך היה רבנו. מקובל בשם הרה"ק מריז'ין זי"ע שאפילו כאשר אומרים רק את השם "ברדיצ'ב" השמים רועדים, וכך מקובל מהרבי ר' שלמה קרליבך זי"ע, שמספיק לומר "אלהא דר' לוי יצחק בן שרה סאשה ענני", והשמים נפתחים. רבנו היה משפיע גדול על העליונים, כלומר, הוא היה משפיע (בכך הוא דוחה את התפיסה הראשונה), אך היה עושה זאת על העליונים (ובכך דוחה את התפיסה השנייה). הוא היה מלמד זכות על ישראל, הוא השפיע, אך מנקודת מבט של למטה, לא מנקודת מבט של למעלה. כזה היה רבנו, אור חוזר.