בשלח פרעה לפרשת בשלח

לק"י

יג שבט ה'תשעז

בשלח פרעה

לפרשת בשלח

זיו חן זצ''ל

פרעה שילח את בני ישראל ממצרים, כך עולה מהפסוק הראשון בפרשתנו. אך מהי משמעותה של שליחות זו? לכאורה, ניתן לומר בפשטות, שמדובר בשילוח במובן של שחרור. זו ההבנה הפשוטה יותר. ולמרות זאת, ניתן להציע שמדובר במובן אחר של שליחות, שליחות אדם לבצע משימה.

בקרב רבותינו האחרונים נאמרו שתי הבנות למושג השליחות – הבנת ידא אריכתא, היינו השליח הופך להיות ידו האורכה של המשלח, והבנת עשייה מתייחסת, היינו השליח עושה פעולה שתוצאתה מתייחסת למשלח.

נראה ששתי ההבנות הללו עומדות בבסיסה של מחלוקתם של אדמו"ר הזקן ונפש החיים האם באדם יש חלק אלוה ממעל ממש או חלק אלוה ממעל כביכול. יסוד המחלוקת הוא שתי ההבנות הללו – ה' הוא המשלח ואנו שליחיו בעולם הזה. אם אנו מבינים את השליחות כהבנת ידא אריכתא, הרי שבאדם, הוא השליח, יש ממש איזושהי התנוצצות של אלוהים ממש. אך אם אנו מבינים את השליחות כהבנת עשייה מתייחסת, הרי שבאדם אין חלק אלוה ממעל ממש, אלא פעולותיו עוברות אל ה', וכך מתגלה השכינה בעולם.

נראה ששתי ההבנות הללו יכולות לסייע לנו להבין גם את שליחות פרעה אותנו. כפי שניסיתי להביע בעבר¹, מכות מצרים נועדו לענות לפרעה על שאלתו "מי ה' אשר אשמע בקולו", לה ה' עונה "וידעו מצרים כי אני ה'". לפי זה, אפשר להציע שלאחר שפרעה מכיר את ה', בתת-מודעו, הוא משלח את בני ישראל ממצרים כדי שיעבדו אותו, בבחינת "שלח את עמי ויעבדוני". אפשר לומר זאת כטענה יותר כללית על יחסם של הגויים וישראל – הגויים בפנימיותם, חשים רצון גדול לעבוד את ה', אך הם לא יודעים היאך לעשות זאת לבדם. לכן הם צריכים לשלח את ישראל, שקיבלו תורה בסיני ההולמת את נפשם ויודעים איך יש לעבוד את ה'.

כאן נכנסות שתי ההבנות שלנו כשתי פרשנויות לתת המודע של פרעה. לפי הבנת ידא אריכתא, פרעה משלח את בני ישראל מארצו כיוון שהוא יודע, שוב, בתת המודע שלו, שהוא יכול להיכנס במובן מסוים אל תוך גופם של ישראל וכך לעבוד את ה'. לעומתה, לפי הבנת עשייה מתייחסת, פרעה יודע שעובדת היותו גוי מונעת ממנו להיכנס אל גוף ישראל הקדוש, ולמרות זאת, הוא יכול לפחות לייחס את תוצאות מעשיהם הטובים לטובתו, בבחינת הסכם יששכר וזבולן, בו זבולן לא טוען שהוא ממש למד תורה, אך תוצאות מעשה לימוד התורה מתייחסות אליו.