היחס בין פרשיות עמלק לפי ר' ישראל מרוז'ין

היחס בין פרשיות עמלק בספר שמות ובספר דברים לאור ביאורו של ר' ישראל מרוז'ין

הצגת מורכבות היחס בין הפרשיות

התורה בספר שמות [יז] מתארת את מלחמת עמלק:

(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם: (ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי: (י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה: (יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק: (יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: (יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: פ

(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: (טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי: (טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: פ

מדוע עמלק בא להילחם עם ישראל ברפידים? התשובה לכך לא ברורה מפשטי המקראות, ויותר מכך, מתקבלת אפילו התחושה כי ביאתו זו יש בה מן הסתמיות, כאילו לעמלק עצמו לא היה אינטרס לעשות זאת. כיוון דומה מביע גם רש"ר הירש בפירושו לפרשיית זכירת ומחיית עמלק שבספר דברים:

אשר קרך בדרך. "מקרה" הוא מאורע שהוא מחוץ לחישוביו וציפיותיו של מי שנפגע בו (ראה פי' בראשית כד, יב). אתה הלכת בדרכך ולא היתה לך כל סיבה להניח שאויב יתנפל עליך. התקפתו באה בלא כל התגרות והיא נבעה רק משמחה בטבח אדם, או שמא חש בלבו את הסכנה הנשקפת לו עם כניסתך להיסטוריה, שהרי אתה מייצג את עקרון האנושיות הטהורה והנאמנות לחובה, הסותר את עקרון כח החרב החָרות על דגלו.

לעמלק לא היה אינטרס ולבוא להילחם בישראל ברפידים. הוא עשה זאת מצידו רק "משמחה בטבח אדם" או בשל "הסכנה הנשקפת לו… שהרי אתה מייצג את עקרון האנושיות הטהורה". עמלק לא חש איום ברובד הבטחוני ואפילו לא הכלכלי, הוא יצא למלחמה זו או מתוך סדיזם טהור, או מתוך התנגדות מהותית לדרכו של עם ישראל שנכנס ברגעים אלו לספרי ההיסטוריה.

לכן הדבר היה מקרי לחלוטין מצידו של עם ישראל, "מאורע שהוא מחוץ לחישוביו וציפיותיו של מי שנפגע בו", כי ברמה הגיאופוליטית לא נראתה פגיעה קונקרטית בחייה של האומה העמלקית. בנקודה זו נניח את זה שבפרשייה שבספר שמות מחיית עמלק תתחולל על ידי לא אחר מה' עצמו, "כי מחה אמחה את זכר עמלק".

אכן, כשבוחנים את ההקשר בו ממוקמת פרשייה זו, אנו מגלים את סיפור מי מריבה:

(א) וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: (ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה': (ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא: (ד) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי: (ה) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ: (ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן:

הרוח העולה מפרשייה זו היא מציאות בעייתית של העם כלפי משה, של העם כלפי ה', ומטענתו של משה כלפי ה', "מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלני" ניתן ללמוד אפילו על המציאות הבעייתית של משה עצמו כלפי ה'. בתוך המשולש הזה שורר חוסר אמון מסויים. הסיפורים נקשרים במפורש בדברי חז"ל במדרש תנאים לספר דברים, בהם ניגע שוב בהמשך:

…אחרים אומ' אלו ישראל שלא היה בידם מצות שיגאלו שנ' (שם) ויקרא שם המקום מסה ומריבה מה הוא אומר (שם ח) ויבא עמלק:

הבנה זו על המציאות במשולש זה טרם מלחמת עמלק יכולה להתקבל גם מדברי התורה בספר דברים [כה], שם מצווה לזכור את מעשה עמלק ולמחותו בשלו:

(יז) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: (יח) אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: (יט) וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח:

"ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים". מיהו זה שאיננו "ירא אלהים"? האם הוא ישראל או עמלק? במדרש תנאים הובאה בשאלה זו מחלוקת בין התנאים:

ואתה עיף ויגע אלו ישראל: ולא ירא אלהים זה עמלק: אחרים אומ' אלו ישראל שלא היה בידם מצות שיגאלו שנ' (שם) ויקרא שם המקום מסה ומריבה מה הוא אומר (שם ח) ויבא עמלק:

בשאלה זו אפשר שנחלקו גם הפרשנים. רש"י פירש:

ולא ירא – עמלק, אלהים, מלהרע לך.

וכן אבן עזרא:

ולא ירא – שב אל עמלק.

עם זאת, נראה מלשונו של אונקלוס בתרגומו אחרת:

דערעך באורחא וקטיל בך כל דהוו מתאחרין בתרך ואת משלהי ולאי ולא דחיל (דחיל) מן קדם יי.

"ואת משלהי ולאי ולא דחיל מן קדם ה'". כן נראה גם מהמבט הפשוט על הפרשייה. אם כן, אנו רואים כאן לכל הפחות את האפשרות שעם ישראל עצמו לוקה בחסר ביראת אלהיו. מכל מקום, אם נסכם את שאנו רואים מהפרשיות – בפרשייה בספר שמות מוחה עמלק איננו אלא ה', ובפרשייה בספר דברים מוחה עמלק הוא עם ישראל.

הצעת פתרון למורכבות זו ופיתוחו בביאור ר' ישראל

במובן הזה, על דרך הנסיבתיות הכפולה אותה ביסס חוקר המקרא יחזקאל קויפמן בספרו 'תולדות האמונה הישראלית', ניתן לתאר כאן שני מהלכים נסיבתיים. האחד, המהלך העמלקי, בו הוא מחליט לפגוע בעם ישראל למרות שאין לו סיבה אמיתית לעשות זאת, והשני, המהלך הישראלי, בו ידי העם נרפות, מה שמאפשר לאותה החלטה עמלקית לבוא לידי ביטוי במציאות.

לאור נסיבתיות כפולה זו, מובן היחס בין המקראות. מצד אחד בספר שמות המוחה את עמלק הוא ה', ומצד שני בספר דברים המוחה את עמלק הוא עם ישראל. הדברים מעלים תהייה, אמנם לאור תיאורנו זה ניתן להבין ששתי בחינות שונות מתוארות פה. ספר שמות מביט על הסוגיה מזוויתו של ה', בלי קשר למעשיהם של ישראל, ולכן ה' נחלץ לעזרתם ומוחה את עמלק.

לעומתו, ספר דברים מביט על הסוגיה מזוויתו של העם, שלא משנה מה היה או מה לא היה האינטרס של עמלק באותה מלחמה סתמית ומקרית, בסופו של דבר הוא פנה אליה ובכך הוא גרם לכך שהוטל על הצו על עם ישראל למחותו. בכך מיושבת הסתירה הזו בין הספרים.

יתכן שנסיבתיות כפולה זו מפותחת בבסיס המבט הפרשני המופיע בדברי ר"י:

תמחה את זכר עמלק. ובמקום אחר אומר כי מחה אמחה את זכר עמלק… ציוה את ישראל שישתדלו ויתאמצו הם בעצמם למחות את זכר עמלק… רק למשה אמר "ושים באזני יהושע" שאמר לו בסוד אשר הם בעצמם בלי עזר אלקי אין בכחם למחות רק "מחה אמחה" אני "את זכר עמלק".

נשים לב למבט המתואר כאן. כאמור, הפרשייה בספר שמות מתארת את מחייתו של ה' את עמלק, והפרשייה בספר דברים מתארת את מחייתו של ישראל את עמלק. במבט המתואר כאן מפותחת הנסיבתיות הכפולה הזו ומוסבר הקשר בין שתי הפרשיות – מחייתו של ה' את עמלק היא מה שמאפשר את מחיית ישראל את עמלק. הנסיבתיות הכפולה הזו מתבררת לא רק כמתארת שתי בחינות, אלא גם כמעמידה אותן זו מעל זו, כאשר האחת יוצרת את השנייה.

אם כן, בבחינה המתוארת בספר שמות, עם ההקשר הרחב של מלחמת עמלק, סיפור מי מריבה, בו אנו מגלים ביתר שאת כאמור את חוסר האמון השורר בתוך משולש העם-משה-ה', אין לו לה' אלא לייחס לעצמו את צו מחיית עמלק, "כי מחה אמחה את זכר עמלק". לעומתה, בבחינה המתוארת בספר דברים, ללא ההקשר הרחב הזה, כחלק מרשימת מצוות, ה' יכול להשית את צו מחיית עמלק על ישראל. לפי זה, לא פלא שהפרשייה בספר שמות ממוקמת בתורה לפני הפרשייה בספר דברים.

הופעות נוספות של עמלק במקרא כמוסברות על ידי ביאורו של ר"י והעמקתו

גם טרם מלחמת עמלק ובעיקר לאחריה, מוזכר עמלק במקרא. נראה שלוש הופעות של עמלק וננסה להסבירן לאור ביאורו זה של ר"י, ועל ידיהן גם נעמיק את ביאורו. האחת, תיאורם של המרגלים בספר במדבר [לג]:

(כז) וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: (כח) אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: (כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן:

כאשר המרגלים שבים ממשימתם, הם מתארים את יושבי הארץ בתור עזים במיוחד. העם הראשון אותו הם בוחרים לתאר ככזה הוא עמלק. כלב מהיס אותם, אך הם בשלהם:

(ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ: (לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: (לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: (לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:

העם היושב שם לא רק חזק, הוא חזק יותר מאיתנו. גם כאן עמלק מתואר כגורם שבין היתר מחליש את העם, כתופס אותם במקום הפחות בוטח שלהם בה'. אם כן, הסיכוי שהעם, ללא אותה קביעה של ה' "כי מחה אמחה את זכר עמלק", קטן מאוד, וכפי שביאר ר"י.

השנייה, והיותר מובהקת, מלחמת שאול בעמלק. הנביא [שמואל א, טו] מספר:

(א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה': ס (ב) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: (ג) עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר: ס

שאול מצווה להשמיד את עמלק לחלוטין. "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל", כלומר, אלו דברי ה' המובאים באזני שאול, "המחייה שלי את עמלק תתרחש דרך מחייתכם שלכם אותו". פרשיית עמלק שבספר שמות תתממש דרך הפרשייה בדברים. אמנם המציאות לימדה אחרת:

(ז) וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם: (ח) וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב: (ט) וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ:

שאול והעם חומלים על העם ולוקחים את רכושם. מדוע הם לא מקיימים את המצווה? עמלק תופסים את העם במקום שבו הוא פחות ירא אלהים. כאשר העם ומנהיגו מעומתים מול עמלק, הסיכוי שהם יישמעו לרצון ה', קטן יותר.

במובן הזה, אם ה' ציפה מהעם שמחייתו תתרחש דרך מחייתם, הרי שהם נזקקו לסיועו, ורק מאות שנים אחר כך, בימי חזקיה [דברי הימים א, ד], וזו ההופעה השלישית שאנו מציגים, נמחה עמלק, כפי שנראה מהפסוקים:

(מא) וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה הַכְּתוּבִים בְּשֵׁמוֹת בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיַּכּוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת המעינים הַמְּעוּנִים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁמָּה וַיַּחֲרִימֻם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתֵּיהֶם כִּי מִרְעֶה לְצֹאנָם שָׁם: (מב) וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי בְּרֹאשָׁם: (מג) וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

בזה אנו מגיעים להעמקת ביאורו של ר"י. מהי הסיבה שבשלב העם לא יוכל למחות לבד את עמלק, אלא יזדקק למחייתו של ה'? האם זו סיבה הקשורה לגודל הצבא של עמלק? האם זו סיבה הקשורה לטקטיקת הגרילה הייחודית לעמלק התופס את "הנחשלים אחריך" ומקשה בכך על תפיסתו ועל השמדתו? נציע עתה על בסיס ההופעות הללו, שזו סיבה רוחנית – החוסר ביראת אלהים, שעמלק מצליח ליצור אצל העם. יתכן שאלו ממש דברי ר"י בסוף דבריו, שכל פירושו הוא "על דרך אמרם ז"ל, אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לא יוכל לו", בתור השוואת עמלק לא לאויב צבאי, אלא לאויב רוחני, ליצר הרע.