פרשת בשלח המן ומלאכות שבת.

לק"י

יד שבט ה'תשעו

המן ומלאכות שבת

לפרשת בשלח

זיו חן זצ''ל

המן ירד במשך כל ימות השבוע מלבד יום השבת. מדוע? וכי יש פה איזושהי פעולה אנושית שאפשר להחשיבה כחילול שבת? הרי כל מהותו של המן היא העובדה שהוא יורד מהשמים!

לצורך התשובה לשאלה זו אשתמש בשני מקורות.

שמות פרק יב פסוק טז

וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם.

הביטוי "כל מלאכה לא יעשה בהם" מלמד על דין מסויים הנמצא בחפץ. מדובר בחידוש. יש במידה מסויימת איסור שתיעשה מלאכה, ולא רק איסור שלא נעשה מלאכה. ניתן לומר גם טענה הפוכה – "מלאכה" היא דין באדם. היא תלויה ברצון האדם. לאדם צריך שיהיה איזה צורך במלאכה הזאת. מלאכה היא עבודה הקורית במציאות, אך היא תלויה ברצון האדם. ראיה לקריאה זו בפסוק היא ממה שכן הותר – אוכל נפש. לאדם מותר לקיים מלאכה, ומהי מלאכה? דבר שהאדם צריך בה. ההווא אמינא היא שהיא אסורה. באה התורה וחידשה שאוכל נפש מותר ביום טוב.

מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה ט

כל מלאכה לא יעשה בהם. לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך אתה אומר כן או אינו אלא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ויעשה גוי מלאכתך ת"ל ששת ימים תעשה מלאכה וגו' (שמות לה ב) הא למדת וכל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך דברי רבי יאשיה ר' יונתן אומר אין צריך והלא כבר נאמר זכור את יום השבת לקדשו והלא דברים ק"ו ומה אם שבת חמורה אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי במלאכתך יום טוב הקל דין הוא שלא תהא מוזהר על מלאכת הגוי במלאכתך ת"ל כל מלאכה לא יעשה בהם. אין לי אלא יום טוב שאתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך שבת מנין ק"ו ומה אם יום טוב הקל אתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך [שבת חמורה דין הוא שתהא מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך].

אם נדייק במילים "לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך", נבין שהדין בחפץ הקיים בשבת (אם קיים) הוא פשוט הופעה אחרת של הדין באדם בשבת, שכן חכמים לומדים דין באדם מהמקור שממנו בפשטות נלמד דין בחפץ בכלל, וממנו לומדים בחדא מחתא גם דין באדם וגם דין בחפץ ("יעשה גוי מלאכתך", אם כי אפשר להבין אותו גם כחלק מהדין באדם, שאסור שמלאכתו הספציפית דייקא תיעשה, שכן סביבת האדם היא חלק מהאדם). מדוע יש שני דינים? הרי אנו לא מכירים דין אמיתי בחפץ בשבת. ניתן לענות על כך לפי ההבנה השנייה שכתבתי במקור הקודם – ברור שישנו דין בחפצים בשבת, אך גם הדין בחפצים נובע מכך שלאדם יש חפץ בחפצים הללו. יש לו צורך במלאכות מסויימות. המשמעות של הבנה זו מנטרלת לחלוטין כל דין אובייקטיבי בשבת, שכן בעצם יוצא ש"מלאכה" איננה דבר מציאותי-חומרי, כי אם אנושי-תודעתי. "מלאכה" מתפרשת אוטומטית כ"מלאכתו", שכן כל מלאכה היא בסופו של דבר מלאכתו של מישהו. ודאי שאדם לא מתחייב מבחינה פורמלית על חילול שבת על ידי רצונו בלבד, אך מבחינה מהותית הוא חילל גם חילל.

אם נלך בקו שניסיתי לפרש לאורו את שני המקורות הנ"ל, מובנת התשובה לשאלה. מה שאסור בשבת הוא לא לעשות פעולה, והוא גם לא שתיעשה פעולה. מה שאסור בשבת הוא שתיעשה פעולה שלאדם יש רצון בה. ממילא גם אם אין שום איסור בעצם לקיטת המן בשבת (למרות שנראה בבירור שכן – מלאכת הוצאה מרשות לרשות), ברור כי אסור הדבר, שכן האדם מגלה רצון במן שנוצר בשבת. עובדה זו הביאה את הקב"ה לא להוריד לישראל מן בשבת.