הנהגת הכנות של משה לפרשת ולספר דברים

הנהגת הכנות של משה

לפרשת ולספר דברים

זיו חן זצ''ל

ספר דברים כולו הוא דבריו של משה לעם ישראל. רבים שאלו: איך עובדה זו מתיישבת עם היות משה כבד פה וכבד לשון? מה נשתנה שמשה, שהעיד על עצמו כי הוא לא יודע דבר, נואם נאום רהוט וארוך כל כך?

המדרש מספר שמשה הרג את המצרי שהתעלל באחיו העברי על ידי אמירת השם המפורש. כידוע, סיפור זה אירע טרם ה' התגלה למשה, אז משה העיד על עצמו כי הוא לא יודע דבר. נראה שכאשר משה אומר שהוא כבד פה וכבד לשון, אין הוא מתכוון שהוא לא יודע להביע רגשות, אלא שהוא לא יודע להביע רגשות באופן רטורי. במובן הזה, כאשר הדברים אותם משה צריך לומר מפורשים, כשם המפורש, ונאמרים בצורה אינטימית לחלוטין ללא תעלולים שנועדו לכבוש את לב המאזין – משה יודע להביע אותם, והוא יודע זאת היטב. לא זו בלבד שהוא יודע להביע אותם, הם גם פועלים בעולם. ה' שומע לדבריו ועושה עבורו נס.

כאשר משה עומד מול השליחות שה' מטיל עליו, הוא שואל: האם אני, זה המדבר גלויות, הכנה, המפורש וחסר הקליפות, יכול להנהיג עם? האם עם, על שלל מערכותיו הפוליטיות המסועפות ועל מגוון המבנים הציבוריים הבירוקטיים שלו, יכול ללכת אחר מנהיג שאומר אמת צרופה, ללא משוא פנים או פעלולים? משה סבור שהתשובה לשאלות אלו היא לא. לא ניתן להנהיג עם ולבנות מדינה על בסיס כנות. ניתן גם ניתן לעשות זאת על ידי מרפקנות ועל ידי לקקנות, אך כנות וגילוי לב אינם התכונות של מנהיג.

בדיוק כאן מגיע ה' ומלמד אותו, ש"מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'", כלומר, ה' הוא האמת, והתחושה של אדם השומע רעיון מסוים כי לפניו עומדת אמת, אף אם ברעיון זה יותר תעלולים רטוריים מתוכן, היא התחושה של המפגש עם ה' המתבטא ברעיון זה. כאשר יבוא משה ויציג בפני העם את האמת המלאה, את האמת נעדרת הרטוריקה – בוודאי ילכו אחריו, שהרי "אָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר".

אלא שמשה לא הבין זאת, והתעקש: "בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח". כאן ה' מבין כי משה לא בשל מדי מכדי להבין מסר זה, ומציע הצעה אחרת: וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים. בכך אומר ה' למשה: אם המנהיג לא מוכן עדיין לקחת את העם להנהגה של כנות, לא נכפה עליו לעשות זאת. עם זאת, אי אפשר להותירו להנהגה של ציניות, אלא צריך למצוא פתרון ביניים, הנהגה של רטוריקה. ניתן לומר אמת, אבל לומר אותה יפה ולוגי, באופן שאיננו כנה, אך לכל הפחות לא שקרי. אהרן, איש השלום, מתאים לעשות זאת, כיוון שהשלום סותר את הכנות, אך לפחות לא סותר את האמת.

בסוף הדרך, משה מצא את עצמו מנהיג את עם ישראל תקופה גם ללא תיווכו של אהרן. משה, שכבר התחיל להבין יותר ויותר את רצונו של ה' בהנהגה של כנות, מצליח בתקופה הזאת להנהיג את העם ללא הרטוריקה של אהרן. אז מסופר לנו גם שמשה הוא הענו ביותר, הענו מכל האדם אשר על פני האדמה, לא רק כיוון שהוא הכי ענו, אלא גם כיוון שביחסיו עם אנשים אחריו, הוא ענו מהם, הוא חשוף אליהם וכנה. אין לו גאווה מולם, הוא לא עומד בפוזיציה לא לו. הוא עומד לפניהם עירום לחלוטין, הוא ועצמו בלבד.