ויחי – מצוה לקיים דברי המת – זיו חן זצ"ל

לק"י/יב טבת ה'תשפ

מצוה לקיים דברי המת

מצוה בפרשת ויחי

זיו חן זצ ''ל

?נחקור: האם המצוה לקיים דברי המת היא מצוה בעלמא, או שהיא ממש יוצרת קניין

:בבא בתרא קנא

איתמר: מתנת שכיב מרע במקצת- אמרוה רבנן קמיה דרבא משמיה דמר זוטרא בריה דרב

נחמן דאמר משמיה דרב נחמן: הרי היא כמתנת בריא, והרי היא כמתנת שכיב מרע; הרי היא

כמתנת בריא- שאם עמד אינו חוזר, והרי היא כמתנת שכיב מרע- .דלא בעיא קנין

מרדכי שם תרא

איתמר מתנת שכיב מרע במקצת אמר רב נחמן הרי הוא כמתנת בריא ובעי קנין יש מקשים למה אין אנו אומרים מצוה לקיים דברי המת ויועיל בלא קנין ואומר רבינו אפרים דכל היכא דשייך קנין לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא דוקא היכא דלא שייך קנין כגון המשליש

מעות לבתו וכמו תנ ו שקל לבני בשבת דלא שייך כאן קנין [*כיון] דכל הממון שלהם הלכך .אמרינן מצוה לקיים דברי המת

.מכאן עולה שמדובר בקנין

'גיטין יג. מתני

האומר תנו גט זה לאשתי, שטר שחרור זה לעבדי, ומת- ,לא יתנו לאחר מיתה; תנו מנה לאיש פלוני

ומת - .יתנו לאחר מיתה

רמב"ן שם

ואפשר לפרש דמשום מצוה לקיים דברי המת אין כופין אותן שהרי אמרי' מצוה על היתומים

לפרוע חובת אביהם והדבר ידוע שאין כופין אותן וכדפי' רש"י ז"ל בפ' מי שהיה נשוי, אבל שאני שפחה שכיון שאמר יעשה לה קורת רוח נעשה כמפקיר שפחתו שיצא לחירות וצריכה גט שחרור, ואי לאו משום דמצוה לקיים דברי המת אינו אלא כמשטה בה, אבל מכיון שאמר לבניו

שלא להשתעבד בה ומצוה לקיים דבריו, מדעת גמורה אמר ונעשה כמפק ירה ולפיכך כופין

.אותן לכתוב לה גט

גם מכאן עולה שמדובר במצוה בעלמא, ולכן לא כופים אותם, והמקרה של שפחה שונה כיוון שהוא

.בעצם הפקירה כבר בחייו

ר"ן שם

כי אמרינן מצוה לקיים דברי המת דוקא בממנה שליח או במצוה ליורשיו עשו אתם כך וכך מנכסי דבכה"ג כי מת מצוה לקיים דבריו וכמו שאמרו בהולך מנה לפלוני שמצוה לקיים דברי המת. וזהו דין משליש מעות לבתו וזהו דין האומר תנו שקל לבני בשבת שהוא מצוה לעשות

כן והיינו נמי דאמר ינן דכי אמר יעשו לה קורת רוח כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח אבל באומר הריני נותן מנה לפלוני במתנה אין אומרין מצוה לקיים דבריו שהוא לא צוה ליתן אלא הוא נתן מתנה אם קנה מן הדין קנה ואם לא קנה אין מצוה לקיים דבריו ומש"ה אמרו דמתנה

שכיב מרע במקצת בעיא קני ן .

לק"י/יב טבת ה'תשפ

.כך גם בר"ן

.תוספות שם לח

כל המשחרר עבדו עובר בעשה- והא דאמר לקמן (דף מ.) במי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה ומסקינן דאי אמר לשון שיחרור כופין את היורשין לכתוב לה גט שיחרור וכן בירושלמי אמרי' בהדיא דאי אמר שחררו משחררין התם כיון דאין היורשין רשאין

להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת לא קרינן בה לעולם בהם תעבודו ומשום נתינת גט לחודיה ליכא איסור עשה וחציו בן חורין (לקמן מא:) דכופין את רבו התם משום דאיכא

.מצוה רבה דלשבת יצרה כדדרשינן הכא משום מצוה דרבים

מחנה אפרים זכיה ומתנה כט

מדברי התוס' בפרק השולח דף ל"ח נראה כמו שפירש רש"י ז"ל דמשעת מיתת הנותן זכה המקבל שכתבו אההיא דהמשחרר עבדו עובר בעשה וא"ת דאמרינן לקמן מי שאמר בשעת מיתתו אל ישתעבדו בה יורשי כופין את היורשין וכותבין לה גט שחרור, וכי אמרינן מצוה לקיים

דברי המת כדי לעבור על ה מצוה, ותירצו דהתם כיון שאין היורשין רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת לא קרינן בה לעולם בהם תעבודו עכ"ד, משמע דמשו' מצוה לקיים דברי המת יצא מיד לחירות... ואיברא שלשון הירוש' פ"ק דגיטין מוכח כדברי התוס' דקא' היכא

דאמר שחררו זכה וכופין את היורשין לקי ים דברי המת מדקאמר זכה בה משמע דכבר יצתה לחירות אלא שכופין היורשין לכתוב גט שחרור .

.אם כן, תוספות סוברים שמצוה לקיים דברי המת מדין קנין ממש

מדרש הגדול בראשית מז, ל

.אנכי אעשה כדברך. ר' מאיר אומר מצוה לקיים דברי המת

אם לומדים זאת מאנכי אעשה כדברך, הרי שמבינים שיש כאן איזושהי וולנטריות, אם יוסף לא היה .מקבל זאת על עצמו זה לא היה עובד, או במילים אחרות, מצוה בעלמא

מדרש הגדול בראשית נ, יב

.ויעשו בניו לו כן כאשר צום. ...ועשו לו כן, מכאן אמרו מצוה לקיים דברי המת

אם לומדים זאת מ"כאשר צום", אנו מבינים שזה ?תלוי בעצם הציווי, קנין. מהו יסוד המחלוקת לפי זה יתכן שיסוד המחלוקת הוא בשאלה מה היחס בין אבות ובנים, ועומדים אנו בסוף ספר בראשית, שכולו מעשה אבות סימן לבנים. אם אנו אומרים שזה מצוה, אנו מבינים שהאבות מצווים, אך הבנים לא כפויים

לפעול לפי אבותיהם, או במילים אחרות, הם לא באמת קשורים אליהם מהותית. אך אם אנו אומרים

.שזה קנין, אנו מבינים שהבנים, במובן מסוים, כפויים להתנהל לפי הירושה שאבותיהם הותירו להם