וישם אותה מצבה לפרשת ויצא

לק"י

ט כסלו ה'תשעז

וישם אותה מצבה

לפרשת ויצא

זיו חן זצ''ל

שאלני חברי היקר יעקב שפר נ"י: בפסוקים יב-טו חווה יעקב התגלות אלוהית בחלום:

יב וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.  יג וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ.  יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ.  טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת  כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ.

בפסוקים טז-יח, נאמר:

טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי.  יז וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה  אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.  יח וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר…

לאחר ההתגלות המרוממת, יעקב מקיץ ומבין כי מדובר במקום בעל נוכחות אלוהית. ומה קורה אחרי הבנה זו? "וישכם יעקב בבוקר"… במילים אחרות, אחרי שהתעורר, אחוז יראת הרוממות עקב ההתגלות האלוהית, לכאורה חוזר יעקב לישון! מה הפשט?

לשאלתו אתן ארבע תשובות, שלוש על דרך הפשט ואחת על דרך הדרש:

א. "וישכם יעקב בבוקר" אין משמעו שהוא חזר לישון והתעורר לאחר מכן. השכמה היא לשון חריצות. כך אצל אברהם אנו מוצאים את ההשכמה כבאה כחלק ממארג שלם של פעולות הנעשות מתוך זריזות וניסיון להקדים למצווה: "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו" (כב, ג). וכך בשולחן ערוך, הסימן העוסק בדיני השכמת הבוקר עוסק בכלל הפעולות הזריזות שעל האדם לעשות בעבודת אלוהיו בבוקר, ולאו דווקא בעצם הקימה. אם כן, השכמה לא חייבת להיות התעוררות גרידא, ייתכן ומדובר כאן בכל מיני פעולות שהוא עשה וביניהן התעוררות, כך שטרם הגיע הבוקר, הוא כבר עשה כל מיני פעולות אותן התורה לא כתבה בשל חוסר נחיצותן, וכאשר הגיע הבוקר, הוא לקח מצבה ועשה את שאר הפעולות הכתובות בפסוק.

ב. ייתכן שהמחזה האלוהי בחלום נערך בצמידות לשחר, כך שמיד לאחר המחזה, יעקב החל לעשות את הפעולות הכתובות בפסוק, שכן כבר הגיע הבוקר.

ג. זו הפעם הראשונה שיעקב חווה התגלות אלוהית. סביר יהיה להציע שהוא פשוט לא הצליח לנוע ולזוז שכן אימה אחזתו עד הגיע הבוקר אז השכים לדרכו.

ד. הצעה זו לא תפתור רק את הבעיה הזו, אלא את כל הפרשייה:

י וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. 

יעקב יוצא מכור מחצבתו, ממולדתו, הארץ שתיקרא על שמו ותתייחס לבניו, אל חרן, אל הגלות הנוראה.

יא וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. 

מיהו המקום? המקום הוא ה'. יעקב, בדרכו לחוץ לארץ, פוגע בה', הוא פוגש בה'. עד עתה היה בחממה סגורה, מלאה להט דתי ואקסטזה רוחנית, אך הוא לא הרגיש כלום. הדתיות שלו התרכזה בהסתגרות בתוך האוהל של אביו ובלימוד תורה אינטנסיבי.

יצחק אביו שגדל בבית אברהם, הכיר היטב את ההוויה שבחוץ, שכן ההוויה שבחוץ הגיעה כל העת לתוככי הבית על ידי אותם אורחים שאביו האכיל והלין. כמו כן, הוא עבר את התחושה הכי עוצמתית שיכול לעבוד עובד אלוהים – הוא עקד את עצמו, התמסר לחלוטין. במילים אחרות, יצחק אמנם היה אדם סגור מטבעו, בשונה מאביו, וכל חייו התרכז בהעמקת בארות אביו, אך כיוון שסוף סוף כל התשתית הרוחנית שלו הייתה בבית אביו, הוא היה מלא בהתמודדות סוערת עם ההוויה שבחוץ, שחישלה ועיצבה את דתיותו.

לעומתו, יעקב כבר גדל בבית סגור. הוא לא יודע איך נראה העולם שמבחוץ ולא יכול לדעת. במובן הזה, הגלות אליה הוא התחיל לצאת העצימה את דתיותו על ידי התמודדות ביוצרת בשלות רוחנית. אך זה אפשרי רק בתחומי ארץ ישראל, שכן אדם לא יכול לפגוע במקום באמת ולחוות התגלות כאשר הוא איננו בארץ, מה שמתבטא במימרת חכמינו שאין הנבואה אלא בארץ ישראל.

לאחר פוגעו במקום, חווייתו את הגלות שגרמה לו לחוות את אלוהיו סוף סוף, סבור יעקב כפי שלימדו סביו, שה' נמצא בכל מקום. "בכל דרכיך דעהו", לחש לו סביו אברהם, המחפש את ה' ימצאנו בכל מקום. אם כן, אפשר ללכת לישון – הרי גם שינה היא מצווה אם עושים אותה לשם שמים, לא כן? במקום לזרוק את ענייני העולם הזה ולהתמסר כולו לחוויה הדתית בטוטליות מוחלטת, יעקב חושב שעליו לקדש שם שמים בכל מערכות החיים, וממילא גם בשינה. האדמה קדושה, שכן הכל קדוש, וממילא העובדה שהאבן קדושה לא מפריעה לו כאשר הוא שם אותה מראשותיו, משתמש בה לצרכי חולין (שהוא חושב לקודש). ומה אירע בשינתו?

יב וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.  יג וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ.  יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ.  טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת  כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ. 

יעקב חולם על סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. רומז לו ה', ישנה דרך להגיע לשמים, הנה, הבט בני, מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. עם זאת, כדי לעשות זאת, עליך להיות מלאך, עליך להתמסר לחלוטין לעבודת האל, ללא טיפה של חיים גשמיים. כאשר הנך ישן לשם שמים, הנך בעצם מונע מעצמך להיות מלאך אלוהים. אך האמת היא שאינך מצווה בכלל להיות מלאך אלוהים. מה אתה אכן מצווה? ראשית, כדי לקיים את משימתך, אני נותן לך ארץ, לך ולזרעך. מה עליך לעשות בה? "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", וכתוצאה מכך "ונברכו כך כל משפחות האדמה ובזרעך". חברי היקר עילאי חן נ"י העירני שניתן לקרוא את הפסוק הזה לא כהבטחה, כפי שקוראים בדרך כלל, אלא כציווי.

אם כן, עליך לפרוץ ימה וקדמה וצפונה ונגבה, זו משימתך. עליך לקחת את החממה שלך, ארץ ישראל, לבצר את חומותיה ככל יכולתך וליצור בה תודעת קודש ודבקות טוטליות. אש צריכה ליקוד בלבב זרעך בעבודתם את אלוהים. מגמת כל זה היא היברכות כל משפחות האדמה. מגמה זו שונה ממגמת המלאכים. מגמת המלאכים היא להיות בעולם הזה רק כאורחים, ולכן הם כל הזמן עולים בסולם מעלה, חוזרים למקומם הטבעי. האדם נברא כאן בעולם ולא נברא בעולם הבא והורד לעולם הזה כמלאכים, בדיוק מתוך הנקודה הזו – כדי שחצי ממנו (נשמתו) יראה עצמו שייך לעולם הרוח, והחצי השני (גופו) יראה עצמו שייך לעולם החומר. האדם צריך לחיות בשני העולמות הללו וכך ליצור סינתזה המתבטאת בארץ ישראל, שהיא מצד אחד, ארץ, ומצד שני, קודש, ארץ הקודש.

אך לכאורה, המגמה הזו לא קשורה כלל למה שאני עושה כעת, תמה יעקב באוזני ה'! הרי הקודש נמצא בארץ ישראל, בחממה, בבית המדרש. שם נמצאת האש בעבודת ה', שם ההתלהבות מתרחשת, שם אלוהים פועם בליבות אנשים. אין זה קורה בגלות!

צודק אתה, יעקב, איני מבקש ממך להחיות את הגלות בלהט דתי גאולי – אינך יכול לעשות זאת; אף אחד אינו יכול לעשות זאת. לכן היא גלות. ברגע שתהיה בה עבודת ה' שורפת לא תהיה היא גלות.

אם כן, מה עליי לעשות, שואל יעקב, אך הוא לא קיבל תשובה.

טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. 

יעקב לא ידע שיש כאן ה' – הוא חשב שאלוהים זו החוויה המעושה אותה הוא ניסה לחוות בגלות, אך האמת היא שהוא לא חווה שום דבר – הוא בסך הכל שיקר לעצמו שהוא מתרגש ומתלהט. האקסטזה היחידה אותה עובד אלוהים יכול לחוות היא בבית המדרש, בחממה, בארץ ישראל. רק עתה הבין זאת יעקב.

יז וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה  אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. 

יעקב ירא, ירא לנפשו. פתאום הוא מבין כי הוא ישן במקום קדוש – האדמה היבשה הזו עליה הוא ישן, מלאת אבנים וסלעים, היא אדמה בעלת פוטנציאל גאולי, אדמה שיש בה זרעי קודש, שכן עליו לפרוץ בה ולהפוך את כולה לחממה אחת גדולה, כאמור לעיל. אם כן, נמצא שם אלוהים שניתן לחוויית אדם, והוא ישן שם? יעקב פוחד שמא תקרה לו רעה מאת ה', הרי חילל מקום קדוש.

אז חושב יעקב רגע ועוד רגע, ומבין שהוא בעצם עדיין בגלות. הרי זו הייתה כל טענת אלוהיו כאשר התגלה לו בחלום! על מנת לחוות קדושה בכל דבר, אינך יכול להיות בתוך הדבר, עליך להיות מחוצה לו, להיות מלאך, שכן המלאכים חיים בעולם קודש והם רק כאורחים בעולם החומר (שלא כתפקידם של בני האדם). והוא כבר יצא מבית אביו, הגאולה, ויצא לגלות. הארץ הזאת אמנם בעלת פוטנציאל קדוש, אך היא עוד לא קדושה. במילים אחרות, אין זה בית אלוהים ואין זה שער השמים. זה מקום חסר נוכחות אלוהית שאדם יכול לחוות, וממילא המעשה הנכון עתה הוא פשוט לישון. אין נוכחות אלוהית שאדם יכול לחוות מחוץ לחממה, אלא אם כן אתה מלאך, ויעקב, כאמור לא מצווה להיות מלאך.

כאשר מבין זאת יעקב, הוא גם מבין מה משימתו האמיתית בחיים.

יח וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל-רֹאשָׁהּ. 

חיש קל לאחר ההתגלות לוקח יעקב את האבן אשר שם מראשותיו וחילל את קדושתה לפי הבנתו הראשונה, ושם אותה מצבה. הוא מבין כי ההתגלות אותה הוא חווה, הפכה את המקום לקדוש. אך כאמור, אין כל מקום מקום קדוש, אלא אם כן אתה מלאך. לכן מבקש יעקב לשים מצבה, לשים זכר. סוף סוף אין חוויות נשגבות בכלל העולם הזה, חוץ מבאותם מקומות שמנסים להיות כמלאכים – החממות, שכן החממות רואות קודש בכל דבר, שכן הן סגורות ומתעלמות מהדברים הלא-קדושים אותם הן רואות במציאות החיצונית (בשונה מהמלאכים, שאם הם היו מסתכלים על אותם דברים לא-קדושים, הם היו רואים בהם דברים קדושים). ולכן כאשר אדם נמצא בחממה עליו לשים לו תזכורות רבות, פן ישכח את שחווה שם, ומה יישאר לו מלבד זכרון החוויה? הרי שוב את אוהת חוויה הוא לא יכול לחוות בחוץ! הוא מציב לו ציון, וכך זוכר את האקסטזה.

יט וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית-אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם-הָעִיר לָרִאשֹׁנָה. 

לראשונה, היה זה מקום לוז, מלשון יסוד, עיקר (בלשון ספרותית, על פי מילון ספיר), כלומר, היה המקום הזה בגלות; לאחר החוויה וההתגלות הפך המקום לבית אל, מקום בעל נוכחות אלוהית, בדומה לחממה, מקום המתיימר להיות מלאך. במקום כזה, אפילו האבנים קדושות, ולכן יש לשים אותן מצבה כדי לא לשכוח את אותה קדושה. זה הדבר היחיד שניתן לקחת החוצה מחממה – זכרונות.

כ וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר  אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.  כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים. 

לאחר שהבין כל זה, יעקב נודר, יעקב יוצר לעצמו מחויבות שה' לא חייב אותו (זו מהות הנדר). הנדר הזה אומר דבר מאוד פשוט – אם ה' ישמור עליי באופן גשמי, יתן לי לחם ובגד ושלום – ה' יהיה לי לאלוהים. אני, איש הגלות (שכן ה' ציווני לצאת לגלות), אעבוד את ה' בכל רמ"ח איבריי ובכל שס"ה גידיי. איך?

כב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

באותו מקום בו חוויתי גאולה, בו חוויתי התגלות, בו חוויתי אקסטזה רוחנית – יהיה בית אלוהים לחלוטין, ולא אכניס אליו את כל הדברים שאני סבור שיש בהם קדושה אך באמת אין בהם קדושה אלא רק זכרון קדושה. את אותה אבן בבית האלוהים הזה אציב לזיכרון בליבי, לזכר אותם ימים גדולים בהם חוויתי התגלות אלוהית. ובכל העושר הגשמי שנתת לי, אקח עשירית ואנסה להקדיש אותה לחלוטין אליך, אלוהיי, אנסה להפוך חפץ גשמי לאלוהי על ידי התמסרות טוטלית אליך. החפץ הזה יהפוך להיות כלי קודש בבית האלוהים המעושר שאקים. יעקב מבין שהדרך היחידה לחוש גאולה בגלות היא להקים מקום של גאולה בגלות, מקום שיהיה נטו של ה', כמו אותו בית אל, בבחינת באר שבע בלב חרן. בכל יתר הזמן שאהיה בגלות, אחווה את הפער האדיר בין הקודש לחול, וכל אשר אעשה יהיה רק להיזכר בערגה בימים הטובים, ואכסוף בכל חשקי למעשר הזמן אותו הקצבתי לך, שכן אין באמת קדושה בחול, יש רק זכרון קדושה, מצבות בליבות המשתוקקים לאלוהיהם.