על יציאה פנימה ועל כניסה החוצה לפרשת ויצא

לק"י

ח כסלו ה'תשעח

על יציאה פנימה ועל כניסה החוצה

לפרשת ויצא

זיו חן זצ''ל

אותה יציאה של יעקב המתוארת בריש פרשתנו, מפורשת אצל פרשנים רבים כיציאה מן החממה האוטופית בה הוא שהה עד עתה לגלות המסוכנת. ניתן ליישם עיקרון זה בכל התנהלותו עם לבן. בפשט הפסוקים, המאבק עם לבן היה מאבק כלכלי – יעקב טען שהרכוש שייך לו, ואילו לבן טען שהרכוש שייך לו. בין אם אנו מבינים את התואר "איש תם יושב אוהלים" בו מכונה יעקב על ידי התורה כלומד תורה השרוי בארבע אמות של הלכה תדיר, ובין אם אנו מבינים אותו כרועה צאן (שתי האפשרויות שניתנו בפרשנים), הרי שהוא לא שייך למאבקים כלכליים על רכוש, שכן ללומד התורה אין מפגשים מעין אלה עם בני אדם, ורועה הצאן נתבע (ומן הסתם כך נהג יעקב) לא לרעות את צאנו בשדות השייכים לאנשים לא בשדות הפקר. יעקב לפתע צריך להתמודד עם תסבוכות מציאותיות קלאסיות. הוא משתמש בפטנטים מפטנטים שונים על מנת להרוויח כסף, והוא מצליח בכך.

אנסה לקרוא ליציאה כזו, יציאה פנימה. מדובר בתנועה נפשית של יציאה, כיוון שהאדם יוצא מאותה חממה אוטופית, אך אותה יציאה מכניסה אותו פנימה. אותה יציאה מאפשרת לו לפתע להיות מסוגל להרחיב את עולמו הפנימי ולהעשירו. יציאה שנעשית מתוך תודעת "אם יהיה אלהים עמדי", היינו מתוך תודעה פנימית, היא יציאה שלא גורמת לו לצאת ממהות מסויימת, אלא לצאת מגאוגרפיה נטו. שיאה של תודעה זו מתבטא במפגשו עם הרועים, בו הוא גולל לבדו אבן שלא ניתנת להיגלל על ידי איש בודד. כיצד הוא עושה זאת? יעקב לא מישיר מבט כלל למציאות החיצונית, אלא כופה עליה תודעה רוחנית המאפשרת לו לעשות ניסים ולהתגבר על מכשולים בלתי-אפשריים.

ייתכן שרוח שונה מרוחו זו של יעקב אנו מוצאים אצל רחל. כאשר רחל מוכרת את הזכות לשכב עם בעלה עבור דודאי צרתה-אחותה, היא בעצם אומרת שהיא מעוניינת ללכת בנתיב אחר מאשר שרה ורבקה, שלא השתמשו בסגולות אלא השתמשו בתפילות. כמו כן, כאשר היא גונבת את תרפי אביה ומרמה אותו באומרה שאורח נשים לה אף שהיא לא קמה מהגמל מסיבה אחרת לגמרי, היא מדברת עם המציאות בשפה מציאותית ולא בשפה רוחנית. היא לא קובעת את המציאות באופן אפריורי-רוחני, אלא מתכתבת איתה ומתיישרת לפיה, אך מתקנת אותה מתוכה. במובן הזה, כעת ההתמודדות עם מצוקות המציאות ועם נפתוליה, איננה רק רוחנית, אלא גשמית. לא רק ה' יכול לפתור בעיות המתרחשות בעולם, אלא גם האדם, דווקא מתוך היותו חלק מהעולם.

לרוח זו של רחל אקרא כניסה החוצה. רחל לא חוששת מהעולם. היא לא מנסה להשפיע עליו על ידי התעלמות ממנו, אלא היא מנסה להשפיע עליו על ידי קשיבות לו. זו כניסה החוצה, הפיכת החוץ לעולמי הפנימי. כעת אני חלק ממנו לחלוטין. מתוך זה נוצר קשר פורה בין האני הקודם לאני החדש, בין הפנימיות לחיצוניות שהפכה לא מכבר לפנימיות בעצמה. הפנימיות השנייה הופכת להיות חלק מהפנימיות הקודמת ועל ידי כך מתיישרת לפי רצוני, אך לא כיוון שיישרתי אותה, אלא להיפך, על ידי שנתתי לה ליישר אותי.