מנוחת אהבה

מנוחת אהבה

לפרשת ויקהל

זיו חן זצ''ל

מה שנאמר גבי שבת 'צוה ה' לעשות', וגבי משכן כתיב 'אשר צוה ה' לאמר' (פסוק ד). וכן הקשה בעל הטורים. נראה, כי אף על פי שבמשכן שהיו עוסקים במצות מעשיות דהיינו במלאכת המשכן, אף על פי כן תקנו עולם הדיבור, וזהו אשר צוה ה' 'לאמר'. ובשבת שאין עושים מלאכה, רק מצות בדיבור כגון תורה ותפילה, כי עיקר תורה ותפלה בשבת, אף על פי כן מתקנין עולם המעשה. וזהו אשר צוה ה' 'לעשות', כלומר תיקון עולם העשיה.

קדושת לוי ויקהל

ניתן לדייק בקדושת לוי. לדבריו, במשכן למרות שהיו עוסקים במצוות מעשיות, תיקנו גם את עולם הדיבור. לעומת זאת, בשבת הוא אומר שאנו עוסקים רק במצוות בדיבור, וכמו כן, הוא אומר שעיקר תורה ותפילה בשבת, ואף על פי כן מתקנין עולם המעשה. משמע שבשבת מתקנים עולם המעשה למרות שכלל לא מנסים. ובאמת, במשכן אמנם העסק המרכזי אכן היה במצוות מעשיות, אך היו שם גם שיר של יום וכיוצא בו, עבודה שבדיבור. לעומת זאת, שבת יש רק מצוות שבדיבור (לדברי רבנו), ועיקר המצוות שבדיבור הוא בשבת, מה שאין כן במשכן שאין עיקר המצוות שבמעשה בו, ואף על פי כן, מתקנים עולם המעשה. איך יתכן?

במשכן הדיבור והמעשה באים ביחד. המעשה הוא העיקר, אך הדיבור מלווה אותו ומוסיף לו נופך ומשמעות. הדיבור מאפשר למעשה הגס והבוטה להיות טריגר לחוויה רוחנית נעלית, ואולי להוות בעצמו חוויה רוחנית נעלית. שיר של יום הופך את תמיד של שחר מקרבן עולה, להתקרבות מוחלטת לה'.

לעומתו, בשבת, הדיבור והמעשה לא באים ביחד, אלא באים כאחד. הדיבור הוא העיקר לא כיוון שרק מדברים, הרי עושים גם עושים, מקיימים סעודות ועונג שבת, ואפילו השביתה איננה בציר הדיבור אלא בציר המעשה, אלא הדיבור הוא העיקר כיוון שגם במעשה מתבטא הדיבור. המעשה הכביכול פיזי מביע מסר המבוסס קשר עמוק לה', ובאמת לעיניים החדות הוא כלל לא נראה כמעשה אלא כמחווה של אהבה. אין צורך באתהפכא של הדיבור את המעשה, אלא המעשה הוא החיצוניות של הדיבור.