שני מבטים על עולם הקרבנות

שני מבטים על עולם הקרבנות

לפרשת ויקרא, לפרשת החודש ולחג הפסח

זיו חן זצ''ל

נשאל כמה שאלות על פרשת ויקרא, וננסה לענות עליהן באמצעות יסוד בעולם הקרבנות.

האחת, מבנה פרשת ויקרא הוא עולה, מנחה, שלמים, חטאת, אשם. סדר זה מעלה תהייה – מנחה היא קרבן מעולם הצומח, מדוע מיקמה אותה התורה בין הקרבנות מעולם החי?

השניה, מדוע ניתנת ההזדמנות, בקרבנות מסוימים, גם לאדם שאינו משיגה ידו להביא קרבנות זולים יותר? השאלה מתעצמת לאור העובדה שהתורה לא מאפשרת זאת מתוך אמירה שקרבנו שווה פחות, אלא משתמע בפשטות שקרבנו שווה לקרבנות היקרים.

השלישית, מדוע ישנו קרבן חטאת? מדוע לאפשר לחוטא להביא קרבן ולהתכפר, הרי סוף סוף הוא חטא ועליו לשאת את העונש, בדיוק כפי שחטא המזיד.

ברור שקרבנות מעולם הצומח זולים מקרבנות מעולם החי. יתכן שבכך שהיא מערבת בין הקטיגוריות השונות, מנסה התורה לטשטש את הפערים בין מגישי הקרבנות הללו. עלול אדם לחשוב שהוא יותר טוב משכנו, כיוון שהוא הביא קרבן בהמה ואילו חברו הביא מנחה מעולם הצומח. אך כעת צריך לשאול: מדוע באמת אין זה נכון? וכאן עלינו לייסד יסוד בעולם הקרבנות – רחמנא לבא בעי. ה' רוצה את הלב. כיוון שכך, לא משנה מחיר הקרבן, משנה לבו של מביא הקרבן.

יסוד זה יסביר לנו גם מדוע ניתנת לעני הזגמנות להביא קרבנות זולים יותר. ובזה יובן גם מדוע ישנו קרבן חטאת – אמנם בכך שהוא לא ידע שהיום שבת או לא ידע מהן המלאכות האסורות בשבת, המחויב חטאת הוכיח שמצוות ה' פחות קריטיות לו. על כך מגיע לו עונש. אך עונש זה פחות מעונש המזיד, שכל לבו היה מרידה בה'.

אם כן, עד עתה הסברנו את עולם הקרבנות כסימן לקשר של האדם עם ה'. האדם מבטא את לבו המשתוקק אל אביו שבשמים על ידי קרבן. איזה סוג של קשר מבטא עולם הקרבנות? אציע שלוש אפשרויות.

האחת, והיא לפי דברי הרמב"ן המפורסמים, האדם מבטא את כניעתו לה', את היותו ראוי עכשיו, מעיקר הדין, להישחט על המזבח. יש כאן כניעה בפני גדלות ה', והודאה על רחמיו המרובים. השנייה, האדם מבטא את התבטלותו לה'. בכך שהוא מביא לה' מתנה זו, הוא בעצם מבטא את שייכות כל קניינו וכל כוחותיו לה', בחינת יד עבד כיד רבו.

השלישית, בכך שהוא מביא לה' מתנה זו, הוא בעצם מבטא את שייכות כל קניינו וכל כוחותיו לרשות המשותפת שלו ושל ה'. הדברים דומים לקידושי אשה. האשה נקנית בשלוש דרכים, בכסף, בשטר ובביאה. השטר איננו סימן לזיקה הנוצרת, אלא הסיבה להם, בהיותו מעביר מסר של יצירת זיקה זו – נייר ועליו המסר "הרי את מקודשת לי". הביאה איננה סיבה לזיקה זו, אלא סימן לו. היא מבטאת את הקשר הגופני והרגשי בין האיש והאשה. גם הכסף הוא סימן לזיקה, אך הוא מבטא את הקשר החברתי ביניהם, את היות שניהם שייכים לרשות כלכלית אחת, בהיותם בשר אחד. האדם נותן לאשתו כסף לא כי הוא מתבטל בפניה, היינו שהכסף שלו הופך להיות הכסף שלה, אלא כי הוא רומז לה שהכסף שלו הוא בעצם הכסף של שניהם. כך נסביר גם את המתנה ושמה קרבן – האדם לא מביע את התבטלותו בפני ה', אלא מביע את אהבתו, הגורמת לו ליצור רשות אחת עם ה'.

כעת נפנה לפרשת החודש בה נפטיר השבת, ונגלה קרבן החריג מעולם הקרבנות בנקודה זו, הוא קרבן פסח.

פרשת החודש (יב, ב) פותחת בציווי:

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

לכאורה, ציווי זה הוא אמירה התקפה לדורות. ולמרות זאת, מיד לאחר מכן מלמדת התורה על פסח מצרים:

דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת.

עירוב זה בין פסח מצרים לפסח דורות חוזר גם בפסוק יד:

וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.

בפסוק יג נאמר:

וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

בהבנה הפשוטה, הדם הוא סימן לכך שכאן גרים בני ישראל, מה שיציל אותם מנחת זרועו של ה' המכה כל בכור. אך הדברים תמוהים – וכי ה' לא יודע היכן גרים בני ישראל והיכן גרים המצרים? לכן נפרש אחרת, הדם הוא הסיבה לכך שכאן גרים בני ישראל, ולא סימן. הללו עובדי עבודה זרה, והללו עובדי עבודה זרה, מלבד הבדל קטן. בני ישראל קיימו את מצוות הפסח. הדם על המשקוף הופך אותם לבני ישראל, הופך אותם מעובדי עבודה זרה לעם סגולה. קרבן פסח הוא לא סימן לקשר בין בני ישראל לה', כשאר הקרבנות, אלא הסיבה לו.

יסוד זה יסביר לנו גם את העירוב בין פסח מצרים לפסח דורות. אם הפסח הוא סיבה לקשר בין ישראל לה', הרי שקשר זה מתחדש בכל פעם שבאים ישראל ועושים פסח. במובן הזה, אין דבר כזה פסח מצרים ופסח דורות – ישנו פסח, ובפסח זה כורתים ישראל ברית עם ה', כל שנה מחדש. אין כאן שחזור של החוויה או היזכרות בה, יש כאן חוויה חדשה לגמרי. וכפי שנאמר בפסוק יז:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.

בעצם היום הזה הוציא ה' את צבאותינו מארץ מצרים, לדורותינו לחוקת עולם, כל שנה מחדש מוציא אותנו ה' מארץ מצרים. אך כאשר מנסים להנדס חוויה, צריך להשתמש בעזרים חיצוניים. כפי שנאמר בפסוק יא:

וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'.

לכאורה, הדברים קשים – מדוע ה' טורח לצוות לאכלו בחיפזון עד תיאור הפרטים באופן הזה, הרי ברור שהם אכלו בחפזון והיו מוכנים ליצירה בכל רגע. אך זהו בדיוק העניין, החוויה אותה אנו מנסים לחוות דורשת מעשים, כדי שאחריהם יימשכו הלבבות.

אולי יש בכך גם כדי להסביר את גרסת הרמב"ם. בגרסה המקובלת, אדם חייב לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, היינו אדם חייב לדמיין עצמו כאילו יצא ממצרים. אך הרמב"ם מבין שכאשר מנסים להנדס חוויה, אין מנוס ממעשים שימשכו הלבבות, ולכן הוא גורס שחייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, בפעולות ובמעשים.