כיוונים וישלח תשפב

וישלח

סעודה ראשונה. במבט פשוט, תפילה היא בדיוק העמידה כנגד ה', מולו, בבקשה. הבקשה הזו, לכאורה בהגדרתה, כוללת תנועה של השתוקקות, של רצון לקבל, של דין, ולא פלא שפעמים רבות היא מגיעה על רקע מחשבתו של אדם שלפי הצדק מגיע לו דבר כזה או אחר אליו הוא מתפלל. יתכן שבפרשתנו יעקב מלמד לא להתפלל כך, אלא להתפלל בדרך אחרת.

שלושה מאפיינים לתפילת יעקב בראשית פרשתנו. האחד, הוא פונה אל זכות אבות, "אלהי אברהם ואלהי אבי יצחק". השני, הוא פונה אל הבטחתו של ה' אליו, "ה' האמר אלי שוב לארצך ומולדתך ואיטיבה עמך". השלישי, הוא פונה לא רק אל הבטחת ה' אליו, אלא גם אל מגמת ה' עד עכשיו, "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך". 

שלושת המאפיינים האלה הולכים לאותו כיוון. תפילה איננה עמידה כנגד, היא עמידה מתחת. האדם מתמסר לה', נפתח אליו, הוא חלק ממנו עתה. הוא לא מתפלל כי מגיע לו, כלומר, מתוך הבנתו שמושא התפילה הוא עניין שלו, אלא הוא מתפלל מתוך הבנתו שמושא התפילה הוא עניין של ה'. 

לכן המתפלל נקשר בזכות אבותיו, שגם היא לא יושבת על הצדק אלא על ההבטחה השרירותית, "לך לך" משום מקום, שנאמרה לאבותיו, או לחילופין נקשר בזכותו שלו, היושבת על אותה הבטחה שרירותית החוזרת בכל דור ודור. כמו כן, המתפלל מצביע על מגמתו של ה', לא משנה באיזה זמן או באיזה מקום, להיטיב, ודורש את המשכיותה, שהרי זו מגמתו של ה' בעולם ובה מתקדש שמו. 

בתפילה האדם הוא חלק מה', וכמו שבקרבן, שהתפילה כנגדו, האדם מקריב מעצמו אל ה', גם כאן האדם מקריב את החכמה, את הרפואה, את הפרנסה וכל צורך אחר שלו, לה', אומר לו שהם עניינו, ושהוא מוכן לרתום אותם עבורו, שיהיו חלק ממנו. בכך הוא זוכה ולא רק שהוא חלק מה', אלא גם ה' חלק ממנו, וגם הוא מוטב מזה, אך עליו לזכור שזה רק לקדש את שמו של ה', כמו יעקב. כאשר אדם פתוח לה', הסוף מקבל משהו מהאין סוף, הוא הופך להיות כלי המכיל בתוכו את האור, אור ה', ובזה מתגלה אחדותם המלאה.

סעודה שנייה. "לא אשלחך כי אם ברכתני", יעקב לא מוכן להשאיר את העבר בתור קללה ולהתקדם ממנו, הוא דורש להפוך את הקללה לברכה

סעודה שלישית. "שכם בן חמור אהבה מתוך רצון לקבל חומר, להכניס את העניין של גושו על המילה ועל "בדמיך תמות", ומחלוקת יעקב שמעון ולוי על רגש ואז שכל או שכל ואז רגש ולהסביר גם את ההווה אמינא של יעקב