עם של חסד שבדין לפרשת חיי שרה

לק"י

כח חשון ה'תשעח

עם של חסד שבדין

לפרשת חיי שרה

זיו חן זצ''ל

את סיפורם של אליעזר ורבקה, ניתן לקרוא בשתי זויות, המונעות משתי סברות עקרוניות באשר למעמדו של חסד. ישעיהו לייבוביץ' לימד ש"אדם לא נתבע להיות גבור", כלומר, לא ניתן להכריח אדם לצאת מעצמו. אדם הגומל חסדים באופן יוצא דופן לא מקיים את חובתו, אלא עושה מעשי רשות חיוביים.

לפי גישה זו, רבקה יוצאת מעצמה בעומדה מול אליעזר. היא לא משקה רק אותו אלא משקה את גמליו. היא יכולה לעשות זאת בנחת, אך היא בוחרת לעשות זאת במהירות. היא מביאה אותו אל בית אביה, אורח זר לחלוטין, ונדמה כי היא נוהגת איתו באופן שלא מגיע לו אלא הרבה יותר מכך. אם כן, רבקה פעלה כאן מעבר למצופה, ולכן היא ראויה ליצחק, להמשיך איתו את שושלת אברהם גומל החסדים, זה שבונה עם היוצא מעצמו עבור הזולת, מתוך אחריות עליו וערבות איתו. אליעזר מחלק מתנות ומגדנות למשפחת רבקה, פעולה שאין בה פרופורציות כלל לעובדה שכל שהיא נתנה לו היה מים וארוחה, כדי לבטא בדיוק מסר זה – כעת נכנסה בתכם למעגל החסד הגדול של שושלת אברהם, מעגל שעושה מעבר למצופה.

גישה אחרת תאמר שהחסד הוא עיקר הדין. אין תחום שהוא לפנים משורת הדין, הכל הוא מעצם הדין. לפי גישה זו, רבקה הגומלת חסדים לא גומלת חסדים, אלא ממלאת את עיקר הדין. כך גם שושלת אברהם לא רואה את עצמה פועלת בגמילות חסדים, אלא רואה את החסד כעיקר הדין. אך מדוע?

שושלת אברהם לקחה על עצמה את התפקיד רם המעלה אך גדול האחריות של לאחד את העולם. העולם הוא עלמא דפירודא, הוא מקום שבור לרסיסים. ניצוצות של אלהות פזורים להם בפלנטה זו, ואין מי שיחברם. כאן בדיוק באה שושלת אברהם ומשנה את המגמה. זהו החסד, החסד מחבר, כיוון שהוא בדיוק אומר שבעמוד אדם מול אדם אחר, אל לו להשתמש בשפת ה"מגיע לי" ו"זכאי אני", אלא בשפת ה"מגיע לנו" ו"זכאים אנו", תוך הבנה שהכל שייך לכולם, כיוון שכולם שייכים למקור הכל. אין זה סוציאליזם מרקסיסטי האומר שכולם שווים ולכן הכל של כולם, אלא זהו סוציאליזם אברהמי האומר שכולם שווים בפני מקור הכל ולכן הכל של כולם. לכן על ידי החסד כולם מתחברים. באופן מופשט, כאשר רבקה מערה כדה לכדו של אליעזר, המים מחברים את שני הכדים והם הופכים להיות אחד על ידי הישאבות שניהם לכד החסד העצום של אלהים.

החסד של אברהם הוא צעד בדרך לאידאל זה, אך כיוון שהוא נעשה מתוך נקודת מבט של לפנים משורת הדין, הוא לא יכול להביא לאידאל זה בשלמותו. כאן מגיעה רבקה, אשת החסד, ונכנסת בצל כנפיו ותחת חסותו של איש הדין, יצחק, וכך בעצם הופכת את החסד להיות חסד שבדין. או אז נולד משילוב שניהם יעקב, הוא ישראל, זה שבכוחו לכונן חברה שתיקרא על שמו, חברה שהחסד אצלה הוא חסד שבדין, לחיבור הכל, ולחיבור הכל למקורו.