בין לא תבנה אתהן גזית ללא תעלה במעלות על מבחי לפרשת יתרו

לק"י

כא שבט ה'תשעז

בין 'אנכי ה' אלהיך' ל'לא תבנה אתהן גזית'

לפרשת יתרו

זיו חן זצ''ל

סוקרטס שאל: האם אלוהים מצווה על מעשים כי הם טובים, או שמעשים הם טובים כי ה' ציווה על עשייתם? נדמה שבחקירה זו נחלקו ר' שמעון שקאפ ור' אשר וייס. ר' שמעון טוען שכלל חיובי התורה מקורם ב"משפט השכל וההכרה", ואילו ר' אשר סבור שגם המוסר האנושי המאשר חלק מהציוויים האלוהיים מקורו במתת אל.

נראה שהם נחלקו בדיוק בחקירת סוקרטס. ר' שמעון מבין שאלוהים מצווה על מעשים כי הם טובים, והכל נובע ממשפט השכל וההכרה ואילו ר' אשר סבור שמעשים הם טובים כי ה' ציווה על עשייתם, ולכן גם המוסר האנושי המאשר את אותם מעשים הוא אלוהי.

דרך שתי הגישות הקוטביות הללו, אנסה לבאר את תפקידן ומגמתן של המצוות השונות המופיעות בשתי חטיבות הציוויים השונות שישנן בפרשה: חטיבת עשרת הדברות וחטיבת שלוש המצוות האחרונות. לכאורה, יש לעיין במהות היחס בין שתי חטיבות אלו.

לפי ר' שמעון, הסובר שכלל חיובי התורה מקורם במשפט השכל וההכרה, ניתן להציע שההבדל בין המצוות הללו נובע מהיותן שייכות לנקודות שונות לחלוטין בציר מוחלטות האיסור. אם נבחן את עשרת הדברות, נראה שאפשר לקרוא אותן כרשימת מצוות בעלת אופי מאוד מוחלט, כלומר, על המצווה לקיים את המצווה ככתבה וכלשונה לגמרי ללא מינונה. המצווה לא מבטאת ערך שיש לאזן בערכים אחרים על מנת לקיים את הערך באופן הנכון. מצוות האמונה בה' היא בוודאי מצווה מוחלטת, ואין שעות בהן הידיעה כי ה' הוא זה אשר הוציא את עמו מארץ מצרים לא מחויבת. איסור עשיית אלוהים אחרים לא מותר באף סיטואציה. כך גם לאיסור נשיאת שם ה' לשווא אין לגיטימציה כלל. את יום השבת צריך לזכור תמיד, ואת ההורים יש להוקיר, וכאן הדיון נגמר. אין לרצוח, לנאוף או לגנוב בשום מצב, ועדות שקר או חמידה שליליות בכל צורה.

לעומתן, הרעיונות שמאחורי המצוות בחטיבת הציוויים האחרונה, בוודאי דורשים איזון רב. בפשט, ניתן להבין שהציווי הראשון הנסוב על אלוהי כסף ועל אלוהי זהב, משמעו דווקא עם ה', "לא תעשון איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב", ונראה שלפי זה, הפסוק הקודם לציווי זה משקף את הטעם לציווי זה – "מן השמים דברתי עמכם", היינו אל תנסו להגשים אותי כחלק מעבודתכם אותי (כפי שלפי ריה"ל עשו בני ישראל בחטא העגל). כך גם הטעם המפורש בתורה ל"לא תבנה אתהן גזית", חייב להיות באיזון עם טעמים אחרים על מנת שהוא עצמו יתקיים – "כי חרבך הנפת עליה ותחללה", וחרב איננה דבר שלילי בפני עצמו, אלא דבר שבמקדש הוא שלילי. וכנ"ל לגבי "אשר לא תגלה ערותך עליו" – ישנם מקומות שגילוי אותה ערווה יהיה חיובי ואף יהיה מכשיר מצווה.

אם כן, לפנינו שתי חטיבות שלא יכולות לבוא כאחת, וטעונות הפרדה ביניהן באופן מובנה, שכן חטיבת הציוויים הראשונה מוחלטת וניתנת לקיום גם כאשר היא עומדת בפני עצמה, ואילו חטיבת הציוויים השנייה דורשת איזון ומינון. אך מדוע אופי זה כה סותר?

ר' שמעון הסובר שחיוב כל המצוות נובע ממשפט השכל וההכרה, יוכל לסייע לנו בשאלה זו. אם כל חיוב המצוות נובע ממשפט השכל וההכרה, ממילא מובן שאופי היישום יהיה דומה, ואופי היישום חייב לכלול גם את התערבות השכל. אם נאמר כך, חיבור של שתי חטיבות אלו, הינו חיבור שתי חטיבות שאינן שונות רק במהותן, אלא גם ביישומן!

נציע הצעה נוספת לקשר בין שתי החטיבות הללו, אליבא דטענתו של ר' אשר, לפיה כל המוסר האנושי הוא בעצם מתת אל, ולכן אל לו לסתור את המוסר האלוהי, אך כאן לא נטען שמדובר בחטיבת ציוויים מיוחדת שלא יכולה להיכנס לתחום אחר, אלא נטען שזו חטיבת ציוויים שחייבת להגיע לאחר מתן תורה, כיוון שלאחר שניתנה תורה והמוסר האנושי של האדם קיבל גושפנקא אלוהית (ובפרט שש הדברות האחרונים, שהם נתפסים בשכל באופן פשוט), עלול האדם להפריז ולסטות ממוסרו הרגיל, ובשל פניות מסוימות לטעות במחשבתו וממילא לא להגיע למוסר האנושי (ואוטומטית, לפי ר' אשר, גם לא להגיע למוסר האלוהי), ולכן באה התורה ומדגישה נקודות מסוימות בהן אותן פניות יכולות להתבטא.

איסור אלוהי כסף משקף את מגבלות הדמיון האנושי. האדם, ששמע כעת את ה' מדבר, עלול לסמוך על הכוח המדמה שלו יותר מדי. הוא עלול לסבור שהוא חזק יותר ממה שהוא באמת. לכן באה התורה ומצווה ש"לא תעשון איתי", היינו לא תדמו גם את אלוהיכם, לאלוהי כסף ולאלוהי זהב, ואל תגשימו אותו.

איסור בניית המקדש בברזל יכול לבטא את עצם הבעייתיות בחילול. אמנם דבר ה' מדבר מתוך האדם, אך אם אדם יבין זאת, הוא עלול לחשוב באופן שאינו אותנטי, וממילא לא להגיע למוסר האנושי, וכך גם לא להגיע למוסר האלוהי. לכן באה הגבלה המשקפת את ההפרדה בין דברים השייכים בעולם הקודש לדברים שאינם שייכים, בין מוסר אנושי שבאמת נובע מהמוסר האלוהי, למוסר אנושי שבאמת איננו מוסר אנושי אלא מלאכותי.

איסור העלייה במעלות על המזבח משקף את היות דברים מסוימים נסתרים וחבויים במהותם, וכך שרק במקומות מסוימים מאוד הם ראויים, רק מקומות ששייכים לדרגת נסתרותם, "לא תגלה ערוותך עליו". חשיפת הקודש הגבוהה שהייתה במעמד הר סיני, התשפטות התורה בכל מרחבי החיים, החל בעיקרי אמונת ישראל וכלה ברגשותיו הגנוזים של האדם, מחייבת איזון של תפיסה זו על ידי הבנה שלא הכל אפשרי בכל מצב.