סברת משה לפרשת יתרו

סברת משה

לפרשת יתרו

זיו חן זצ''ל

מעל סיפור יתרו המייעץ למשה לארגן נכונה את מערכת המשפט שלו מרחפת עננה כבדה של קושיה עצומה: מה חשב לעצמו משה? וכי לא ידע הוא כי יבול יבול אם ימשיך בדרכו זו?

ניתן להציע כמה תשובות. האחת, באמת לא ידע זאת משה. בין אם נאמר שיתרו בא לפני מתן תורה ובין אם נאמר שהוא בא לאחר מתן תורה, נראה שהוא בא בשלב יחסית מוקדם אחר יציאת מצרים וממילא בתחילת פעילות מערכת המשפט של משה. אם כן, יתכן שמשה מתעסק בשיפוט העם באופן אינטנסיבי בתקופה הראשונה ולא חש כי הוא נובל, ואולי אפילו להיפך – העיסוק הזה ממלא אותו. כמו כן, לא נראה בפשטות שלמשה היה עוד עיסוק באותה תקופה מלבד שיפוט העם (כגון לדכא את חטאי המרגלים, קרח ועדתו, המתאווים והמתאוננים וכיוצא בהם), וממילא משה סבר שהוא באמת יכול לעשות זאת כל היום.

בדיוק כאן מגיע יתרו, בהיותו מנהיג דת ותיק ביותר, ורואה את הנולד מתוך נסיונו. אומר הוא למשה: אכן, העיסוק הזה ממלא אותך, כך היה גם אצלי בהתחלה. אך לאחר התקופה הראשונה, אתה תראה שכפי שקרה אצלי אתה תבול. כמו כן, אומר הוא למשה: נכון, בהתחלה העם לא עושה בעיות, אלא בא עם שאלות אמיתיות לבית הדין ומבקש את דין התורה בנושא, אך אנשים הם אנשים הם אנשים, ויצר רע להם. עוד תיווכח שהם יצרו לך עוד עיסוקים מלבד שיפוט העם והוראת התורה לו. לפי תשובה זו, אין להאשים את משה בחוסר ראיית הנולד, כיוון שלא הייתה לו הפרספקטיבה הרחבה שהייתה לו ליתרו.

השנייה, ידע משה כי יבול יבול, ידע משה זאת היטב, אלא שנהנה מהעיסוק הזה של הוראת התורה. כמו כן, היה מוכן בכל רגע למצוא אנשי אמת הראויים לשפוט במקומו את העם, עת יהיה לו עיסוק אחר. אך בינתיים, בהעדר עיסוק כזה, שפט את העם. אם כן, מדוע שמע לעצת יתרו? כיוון שיתרו גרם לו להבין שבניית מערכת בירוקרטית כה מסובכת אורכת זמן, וברגע האמת, כאשר יימאס לו לשפוט את העם או כאשר יהיה לו עיסוק אחר שיגרום לו להאציל סמכויות או גם וגם, הוא לא יספיק לבנות את המערכת הזאת. ניתן לראות את רוח זאת בדברי יתרו (יח, כא-כב):

וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ.

משה ידע שמתישהו הוא יהיה צריך להקים עוד בתי דין. אך כעת מגיע יתרו ומפרט את היושבים באותם בתי דין והפרמטרים הגבוהים שלהם, אז חושב לעצמו משה: איך בזמן קצר אצליח למצוא מספיק אנשים בעלי המידות הנדירות הללו. כמו כן, משה ידע שמתישהו הוא יהיה צריך להקים עוד בתי דין. אך כעת מגיע יתרו ומפרט את ההיררכיה שצריכה להיות באותם בתי דין, הכוללת כמה וכמה דרגות שונות. כמו כן, משה ידע שמתישהו הוא יהיה צריך להקים עוד בתי דין. אך כעת מגיע יתרו ומפרט לו את עצם החלוקה בין ערכאתו לערכאת פקודיו, והוא יצטרך לנסח איזשהו תקנון שיצליח לחלק את השאלות השונות לפי הערכאות השונות, ואף ליישמו, שתי פעולות שבוודאי תקחנה זמן רב. לפי תשובה זו, ניתן להבין את סברת משה, אך ברור שהוא לקה בחוסר ראיית הנולד.

השלישית, משה חלק על יתרו. משה סבר שהתורה היא דבר נעלה, שלא יכול להיות כאן בעולם הזה באופן מלא, ולכן צריך שיהיה כל הזמן קישור על ידי נביא בין התורה לעם, וממילא לא יתכן למנות אנשים נוספים להיות שופטים, כל עוד הם לא נביאים כמותו. משה חשב שהמסגרת אותה מתכוון יתרו לכונן נעדרת תוכן.

לעומתו, יתרו סבר שזה בדיוק יופייה של התורה – יכלתה לבוא חשבון עם כל פרטי המציאות, לבוחנם ולהעלותם. בתחילת הפרשייה נאמר: וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. יתרו הוא כהן מדין, והוא מן הסתם מאוד משייך את עצמו לאלהי מדין, אך הוא ראה כאן משהו אחר לגמרי. אלהי ישראל איננו כשאר האלים. אלהי ישראל יכול להיות כה גבוה וטרנסצנדנטי, אך בד בבד לעשות את הניסים הגדולים הללו עבור עמו-אהובו, והוא בשונה משאר האלים, לא מוגבל לבחור להיות או גדול ונשגב, או דואג לילדיו. אלהי ישראל מגמתו לרדת לכל פינה וזוית שבחיים ולעלות איתם מעלה, וכיוון שכך, הוא חותר לכונן חברה מאורגנת ומסודרת כמשפטי העמים כולם, אך בעלת תוכן של קודש.

משה, שחשב באופן דיכוטומי, בהעדר הפרספקטיבה הרחבה של יתרו שהצליח לראות מתוך חושך אלהי מדין את יתרון אור אלהי ישראל, השתכנע כאשר שמע מיתרו את המשפט הבא: וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. בתחילה חשב לעצמו משה: לכונן כאן מערכת משפט אמיתית ובירוקרטית, יאבד את כל מהות המשפט החי והשוקק שרוצה להביא לנו התורה, מה שיתבטא בשופטים לא-ראויים. אך כאן בדיוק מגיע יתרו ומלמד שניתן מצד אחד, לבנות מערכת מסועפת, ומצד שני, שהאנשים המשרתים בה יהיו אנשי חיל, יראי אלהים, ללא שום סתירה.