מתוך כיוונים של זיוי לפרשת כי תבוא

מתוך כיוונים של זיוי לפרשת כי תבוא

כי תבא

.בואי כלה 'שבת חברים, חבר הוא מעבר מפונקציה ליחסים בין אישיים, אני לדודי וכו

.סעודה ראשונה מקרא בכורים, אחדות המחשבה דיבור ומעשה מה ששייך רק בביאה אל

הארץ

.סעודה שנייה "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה", אחדות הרבדים בתוך האדם, "והיית רק 'למעלה" אחדות האדם עם ה

.סעודה שלישית הקללות כהסתרה שבתוך ההסתרה שגם היא הארה

.כן יהיה עמנו תמיד "אנה לידו ושמתי לך", שבת כעיר מקלט המגדלת ומוציאה החוצה, אלול

ככזה

הכנה לראש השנה

בלחן הקצבי של חסידות ויז'ניץ לפיוט 'ויאתיו כל לעבדך', מוסיפים בפזמון את המילים "וטהר לבנו לעבדך באמת". השאלה עולה מאליה: מה הקשר בין המילים הללו לפיוט הזה? הפיוט כולו עוסק במה שיעשה העולם בעתיד, כאשר ה' ימלוך על כל הארץ. העיסוק הפרטיקולרי עד

כדי קיומי הזה בטהרת הלב, שהיא בוודאי מושג מאוד מהותי ביחסנו לה', מציף את התהיה על השידוך בינו לעיסוק הכה מהותני בכך שכל הברואים יתנו לה' כתר מלוכה (ובכך תצוף ,התהיה גם על מנהג ישיבת ירוחם לשיר שוב ושוב את המילים "וטהר לבנו" בימים הנוראים

מילים שלכאורה אינן המוקד ביום זה .), ולכן קיימות גם בעוד הרבה ימים

,ביחסנו לה', ישנם אורות מקיפים ואורות פנימיים, תנועה מהותית ותנועה קיומית. במבט פשוט

אין שום קשר בין האורות המקיפים לאורות הפנימיים– ,האורות המקיפים תובעים התמסרות יציאה של האדם מאזור הנוחות האנושי שלו, לעתים אפילו התבטלות. לעומתם, האורות הפנימיים לא תובעים, האורות הפנימיים מזינים. הם תופסים את האדם לא בהתמסרות אלא

.דווקא בהזדהות, בדיוק באזור הנוחות האנושי שלו

אמנם בסופו של דבר אלו אלו אורות, ויותר מכך, האור המקיף חודר אל האדם פנימה, מתלבש בו והופך לאור פנימי, הם אותו אור. מתברר שהשניות בין האורות ובין הסוף לאין סוף, איננה

.הנקודה, אלא דווקא האחדות היוצאת מתוכן

לפי זה יתכן להבין את הקשר גם בין המשפטים. כל החתירה הזו אל עולם שלם שנחשף לאור .המקיף של ה', לא נותרת שם, היא מנסה לקחת את האור המקיף הזו ולהכניס אותו פנימה כל אחד מאותם אפסי ארץ, שלפי הפיוט הקדוש הזה, יהללו את ה', יזכה לטהרת הלב, לעבודת

ה' באמת, בכנות ובה זדהות, להיות כלי לאור המקיף הזה, עד כדי כך שלאור המקיף הזה תהיה .בחינה שהוא בכלל אור פנימי

ראש השנה, בו אנו שרים את הפיוט הזה, הוא היום בו אנו מסמנים את אותו אור מקיף, אך עם זאת, בסוף הניגון, בפזמון, אנו לא שוכחים את השלב הבא, שהוא באחדות מלאה עם השלב הזה, שלב האור הפנימי, השלב שבו יתקיים בנו לא רק "ויאתיו כל לעבדך", אלא גם

"לעבדך באמת", ואזי הע .בודה המהותית משתלבת עם העבודה הקיומית

הכנה לראש השנה

היום הקדוש נפתח בפיוט אחות קטנה, שכולו מתאר את המצוקה בה נמצא עם ישראל, מזווית של אחות קטנה ביחס לאח הגדול, ה'. מה יש ביחסים הללו של אח גדול ואחות קטנה, שנבחר

?לשקף את היחסים בין ה' לישראל, דווקא בראש השנה

"זה היום תחלת מעשיך", ראש השנה הוא יום בריאת האדם. לפני הבריאה לא היה כלום, הכל .היה מלא באור אין סוף, אך לאחר הבריאה, זה לא שהיה אחד, לאחר הבריאה, היו שניים לפני הבריאה היה רק אין סוף, וכעת לאחר הבריאה, לא רק שנברא האדם, אלא גם, במובן

.מסויים, נברא אלהים "בראשית ברא אלהים", כיוון שלפני בראשית הוא לא היה אלהים, מידת הדין, שהתנועה מתוך האין סוף החותרת לצמצום נקראת בה, לא הייתה קיימת. בכך שהאין סוף צמצם בתוכו ופינה מקום לסוף, לא רק הסוף קיבל את מקומו, אלא גם הוא עצמו, האין

סוף. אלהים נתן לאדם את עצמו, והאדם נ .תן לאלהים, במובן מסוים, את עצמו

אם כן, ראש השנה הוא היום בו האדם בא לעולם, אך הוא גם היום בו אלהים בא לעולם. אח גדול ואחות קטנה קשורים זה לזו לא בקשר של שניות הנוטה לאחדות, שכאשר מופנה על ידי אלהים לאדם נקרא מידת הרחמים, ואפילו לא בקשר של שניות הנוטה לאחידות, שכאשר

מופנה על ידי אלהים לאד ם נקרא מידת החסד, אלא בקשר של שניות הנותר בשניות, שכאשר מופנה על ידי אלהים לאדם נקרא מידת הדין. זהו הדין, וזה ויום הדין, ביום זה ברא אלהים את

.האדם, ביום זה ברא האדם את האלהים

היחסים הללו, של קשר של שניות הנותר בשניות, הם יחסי אח ואחות. איש ואשה הם איש ואשה לפני שהאיש הזה הוא של האשה הזו והאשה הזו היא של האיש הזה, אך מתישהו הם הפכו להיות כאלה, כלומר, זהו קשר של שניות הנוטה לאחדות. לחילופין, אב ובן או אדון ועבד

הם קשר של שניות ה נוטה לאחידות, האב והבן הללו הם אב ובן מרגע היווצר הבן, והאדון והעבד הללו הם אדון ועבד מרגע שהעבד משועבד לאדון, כלומר, זהו קשר של שניות הנוטה לאחידות. לעומתם, האח והאחות לא דומים לאיש ואשה כיוון שהם לא נוטים לאחדות, אך גם

לא דומים לאב ולבן או לאדון ולעבד כי וון שהם לא על בסיס אחידותי. האח והאחות הללו .מתקיימים על בסיס השניות ביניהם, האח הופך את האחות לאחות, והיא הופכת אותו לאח

.זהו קשר של שניות הנותר בשניות

לכן היחסים המתוארים בראש השנה, שהוא יום בריאת אלהים והאדם, הם יחסים בין אח ואחות, כמתואר בפיוט. עם זאת, כבר מהמילה השלישית של הפיוט הזה, אנו מגלים תפנית

משמעותית– .""תפלותיה". לאותה אחות קטנה, ישנן תפילות. היא "עורכה ועונה תהלותיה למרות השניות הזו, היא תאבת קרבה, צמאת יחס, משתוקקת לרגע בו הם יחלו להיות אח גדול ואחות קטנה, בו הוא יפרוס עליה את חסותו, ובו תתגלה אחדותם, אחדות שאין עניינה

האחדות הממוצעת, המדוייקת, בה כ ל הכוחות מאוזנים, אלא דווקא האחדות הזו, המתאפיינת .דווקא בקשר של שניות הנותר בשניות

כי תב ו א

.בואי כלה בימי חודש אלול הוא חודש התשובה אנו מרבים בוידוי , שהוא אחד מיסודות התשובה. גם שבת קשורה לתשובה, אך בשבת אנו לא אומרים וידוי כלל. מדוע? כדי להבין זאת עלינו להסביר את פעולתו של הוידוי. הוידוי כתוב בלשון עבר, "אשמנו, בגדנו, גזלנו", שכן

עניינו לקחת את המעשים השליליים ולייחס אותם לעבר. גם כאשר הוידוי חוזר על עצמו ואיתו ,אנו חוזרים על עצמנו בחזרתנו מאותם מעשים שליליים, עצם ייחוסם לעבר פועל את פעולתו

וכל פעם שעושים את זה מכינה את האדם להצליח לייחס את המעשים השליליים לעבר באופן

.יותר קרוב למוחלט ובסופו של דבר באופן מוחלט

אם כן, עניינו של הוידוי הוא ייחוס המעשה השלילי לעבר. כעת ברור מדוע בשבת אנו לא

אומרים אותו – אין בו צורך. בשבת אנו "פנים חדשות". בשבת אנו לא מייחסים את המעשה השלילי לעבר, בשבת אנו מייחסים את כל הצדדים שבכלל יכולים להוציא מתוכם מעשים

.שליליים לעבר. בשבת הכל מושלם

בראש השנה, אליו אנו מתכוננים גם בימי החול של חודש אלול, שהם בחינת המדרגה הראשונה בתשובה המתבטאת בוידוי, וגם בשבתות חודש זה, שהן בחינת המדרגה השנייה בתשובה המתבטאת באי אמירת וידוי, אנו לא רק מייחסים את הצדדים העלולים להיות

שליליים שלנו לעבר, אלא אנו הופכים להיות אישיות חדשה לגמרי. אכן, בפרשיית המועדות בפרשת אמר [כג, כד] מכונה ראש השנה "שבתון", שבת מיוחדת. אנו לא מרוממים את האישיות הקיימת שלנו, אנו מקבלים אישיות חדשה ומרוממת. זו המדרגה השלישית של

.'התשובה. בכך אנו מתקרבים יותר ויותר לגילוי תנועת התעלותנו אל ה

.סעודה ראשונה (יג) וְאָמַרְתָ לִפְנֵי ה' אֱֹלהֶיָך המנביע כל העת את מעיין הקודש הכללי

בעולם בִעַרְתִי הַקֹּדֶׁש מִן הַבַיִת כבר אין לי קודש ישן בבית וְגַם נְתַתִיו לַלֵוִי לנלווים

אליי, הקרובים אליי מבחינה מהותית וְלַגֵר לאלו המתגוררים לצידי, הקרובים אליי

מבחינה טכנית לַיָתֹום וְלָאַלְמָנָה אלו שאינם קרובים אליי אך הם חסרי קודש, בין קודש המגיע מאב לבן בחינת מסורת ובין קודש המגיע כמו מאיש לאשה בחינת חידוש

כְכָל מִצְוָתְָך אֲׁשֶר צִוִיתָנִי ככל ירושת הקודש שנתת לי לֹּא עָבַרְתִי מִמִצְֹותֶיָך וְלֹּא

ׁשָכָחְתִי לא זנחתי ירושה זו אלא הייתי דבוק בה ובהפצתה תמיד : (יד) לֹּא אָכַלְתִי בְאֹּנִי מִמֶּנו לא עסקתי בקודש הזה בכוחניות, הכרתי בכך שהוא שלך ואני רק מעביר

אותו וְלֹּא בִעַרְתִי מִמֶּנו בְטָמֵא לא עסקתי בקודש הזה בהיותי לא מתאים לו וְלֹּא נָתַתִי מִמֶּנו לְמֵת וד אגתי כל הזמן שהוא יחיה ולא ימית חלילה ׁשָמַעְתִי בְקֹול ה' אֱֹלהָי קלטתי את דבר הקודש בעולם כמו שמיעה לעצמי עָשִיתִי כְכֹּל אֲׁשֶר צִוִיתָנִי וגם

המשכתי את הצוואה ואת הירושה הזו לאחרים ): (טו ממילא הַׁשְקִיפָה מִמְעֹון קָדְׁשְָך

מִן הַשָמַיִם פתח את אוצר הקודש שלך למעלה ותשפיע- ,תופיע ממנו בחול, באדם בזמן ובמקום (החול שבזמן לא כתוב כאן כיוון שהוא בכותרת של "השנה השלשית שנת המעשר" [יב] לקראת שלוש השנים הבאות שלכאורה אינן אלא חול, החול

)שבזמן ובָרְֵך אֶת עַמְָך אֶת יִשְרָאֵל החול באדם וְאֵת הָאֲדָמָה אֲׁשֶר נָתַתָה לָנו החול שבמקום כַאֲׁשֶר נִׁשְבַעְתָ לַאֲבֹּתֵינו שגם הם היו חול שבאדם וגם הם קיבלו ממך וכיוון שאנו החול שבהם אנו מקבלים מהם את שפע קדשך אֶרֶץ זָבַת חָלָב ודְבָׁש בלשון

עבר, הארץ בימינו גם היא מקבלת את קדשה מהארץ בעבר : ][כו . בכך מתגלה הקודש

.הכללי בעולם, בכילוי שנת המעשר, בפתחו של מעגל שלוש השנים

עם זאת, באמת כך הוא גם בכילוי כל שנה ולא רק בפתחו של מעגל שלוש השנים. בראש

.השנה אנו מנופפים בזכות אבות אם אפס רבע הקן, אהל שכן אם רקן אם אכן בוער

הקודש מן הבית והכל נכנס לאדם ולסביבתו וכעת האוהל ריק ממנו הרי ש ... רץ אל

הנער להקדישו האב יכול להשפיע מקדושתו על הבן ... נזר אלהיו על ראשו מתוך

.'הקדושה שניתנה לו מה

.הפטרת קומי אורי וְעַמְֵּך כֻּלָּם צַדִּיקִּים לְעֹולָּם יִּירְׁשּו אָּרֶץ נֵּצֶר מטעו מַטָּעַי מַעֲשֵּה יָּדַי

.]לְהִּתְפָּאֵּר [ס, כא הצדיקים המגיעים מהשמים, יכולים לרשת את הארץ, בתנועה מלמעלה

,למטה. הרי שאז, הם נטיעותיו של ה', הניטעים עמוק באדמה כדי לפרוץ אותה ולהתרומם בתנועה מלמטה למעלה. עם כל זאת, כל זה רק מעשה ידיו של ה', ומדוע? כדי שהוא יוכל להתפאר, להתפאר בכך שגם התנועה מלמטה החלה בתנועה מלמעלה. בכך מתגלה האחדות

המלאה של הצדיקים עם ה', של.הלמעלה עם הלמטה

כאשר תהליך זה מתחולל אצל הצדיקים בלבד, זו גלות, שכן העם כולו לא יורש את הארץ וממילא לא מתחיל את התהליך הזה ולא נע למטה אלא נשאר למעלה. בגאולה תהליך זה לא ,מתחולל רק אצל צדיקים מסויימים, אלא אצל עם שלם, עם הנע בתנועה מהשמים אל הארץ

מקדשה, ואז נע בתנועה מהאר ץ אל השמים ומרוממה, כאשר הארץ הזו איננה גשמיות אינדיבידואלית, אלא גשמיות קולקטיבית. בכך מתגלה האחדות המלאה של העם שכולו צדיקים

.עם ה', של הלמעלה ושל הלמטה

.סעודה שנייה אָּרּור הָּאִּיׁש אֲׁשֶר יַעֲשֶה פֶסֶל ּומַסֵּכָּה ּתֹועֲבַת ה' מַעֲשֵּה יְדֵּי חָּרָּׁש וְשָּם

בַסָּתֶר.][כז, טו ארור אותו אדם שעובד עבודה זרה, כלומר, את עצמו, בפנימיותו. את מי הוא עובד בחיצוניותו? את ה', אך באמת הוא עובד את עצמו בלבד, שכן הוא לא מוכן לצאת מעצמו

.'לה', יש לו עדיין פנימיות משלו. בכך הוא מגלה נפרדות בינו לה

עם זאת, על כל זה נאמר וְעָּנּו כָּל הָּעָּם וְאָּמְרּו אָּמֵּן ,[שם]. בפנים פנימיותם, זו שלא מורגשת עובד את ה' בלבד. העובדה שהוא לא מוכן לצאת מעצמו לה', היא כיוון שבאופן לא מודע ושלא יכול להיות מודע, יש בתוכו ה'. מניין לנו זאת? כיוון שהוא חלק מהעם הזה, עם ה', שעליו נאמר

באותו מעמד הַסְכֵּת ּוׁשְמַע יִּשְרָּאֵּל הַּיֹום הַזֶה נִּהְיֵּיתָּ לְעָּם לַה' אֱֹלהֶיָך [שם ט], כלומר עצם קיומך הוא לה' ולו בלבד, כך בכלל ישראל וכך בכל פרטיו. בכך העם הזה ואנשיו מגלים את

.'אחדותם עם ה

את ראש השנה, הקרב ובא, אנו פותחים דווקא בפיוט אחות קטנה. לקראת סופו אנו מבקשים מה' שינחה בנחת את אחותו הקטנה, את כנסת ישראל, לנוה רבצה, כן, אותה שנזנחה כל כך מדודה בו היא חפצה. מדוע? היא עזבה אותו בעצמה, בכך שהיא לא הייתה מוכנה לצאת

מעצמה אליו! נכון, אך בא ,"מת כל זה כעת כבר איננו רלוונטי, שכן "היא כפרחת עלתה נצה פתאום היא לא צריכה לצאת מעצמה אליו שכן הוא תמיד היה בתוכה, אלא שרק לא ידענו על

כך כיוון ש"לא הבשילו אשכלתיה". זה פותח את ראש השנה, שכן זה עיקר עניינו– המעבר

מליציאת עובד ה' מעצמו אל ה' לגילוי עובד .ה' את ה' שבעצמו. זו ההתחדשות שבראש השנה .בכך האחות מגלה את אחדותה עם דודה ביום זה, הפותח פרק חדש לחלוטין ביחסים שלהם

.סעודה שלישית אֵּלֶה דִּבְרֵּי הַבְרִּית אֲׁשֶר צִּּוָּה ה' אֶת מֹׁשֶה לִּכְרֹת אֶת בְנֵּי יִּשְרָּאֵּל בְאֶרֶץ מֹואָּב מִּלְבַד הַבְרִּית אֲׁשֶר כָּרַת אִּּתָּם בְחֹרֵּב [כח , סט]. מעמד הברכה והקללה בארץ הוא "מלבד" מעמד הר סיני, אלו שתי בריתות. הברית הראשונה, ברית במדבר, כוללת רק את ,המצבים המתוקנים שבשמירת התורה, ה' מדבר, רואים מחזות אלהים, פורחת נשמתם

ישראל יוצא מעצמו אל ה'. הברית השנייה, ברית בארץ, כוללת גם את המצבים המתוקנ ים שבשמירת התורה אך גם את המצבים המקולקלים ואפילו בעיקר אותם, יהושע מדבר, רואים .מחזות אנושיים לחלוטין, חיים ויוצאים להילחם, ישראל נכנס אל עצמו מה' תוך קבלת ברכתו אלו שני השלבים, הראשון מוכרחת ראשוניותו והשני מוכרחת שניוניותו, ורק בכך מתגלה

'אחדות ישראל וה., כאשר ישראל יוצאים מעצמם אליו ונכנסים ממנו תוך קבלת ברכתו

כך בתולדות ישראל, וכך בכל שנה ושנה. בתחילה, ראש השנה. מעמד ברית, שופרות והמלכת ה' על המצבים המתוקנים ורק צדיקים נחתמים, ישראל יוצא מעצמו אל ה'. לאחר מכן, יום הכפורים. מעמד ברית נוסף, וידויים והמלכת ה' גם על המצבים המקולקלים וגם בינוניים

נחתמים, ישראל נכנס.לתוך עצמו תוך קבלת ברכת ה'. בכך מתגלה אחדותם

.כן יהיה עמנו תמיד "מתוך אותה מדרגה של שבת בתשובת חודש אלול, של "פנים חדשות שאין להם צורך בייחוס המעשים השליליים לעבר כיוון שהצדדים שעלולים להיות שליליים מרוממים, המתבטא באי אמירת וידוי, חוזרים אנו אל המדרגה של ימי החול בתשובת חודש

אלול, של ייחוס המעשים השליליים לעבר המתבטא באמירת וידוי. אנו יודעים כי במקורנו אנו אישיות שלמה של קודש, אישיות חדשה כפי שניתנה לנו בראש השנה שעבר, ומתוכה אנו יורדים למדרגה בה אנו אישיות שהצדדים שעלולים להיות שליליים בה לא מממשים זאת כפי

שראינו בשבת, ומתוכה אנו יורדים למדרגה בה המ ,עשים השליליים שלנו מיוחסים לעבר בלבד וכל זה מכין אותנו לראש השנה הקרוב. התנועה מלמטה למעלה אותה תיארנו בכניסת השבת מתחוללת גם ההיפך מלמעלה למטה ביציאתה, ובכל מקרה, הן אחת כי בכולן בסופו של דבר

.המגמה היא בהתעלותנו התמידית אל ה', ששיאה בראש השנה

.סעודה רביעית מתוך חתימת פרשת כי תבוא, המתארת את שמירת הברית בין ה' לישראל כמושתתת על העובדה שה' נתן לישראל חיות מיוחדת כל ימי המדבר, "לא בלו שלמתיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך, לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם", וכל זה "למען

תדעו כי אני ה'", ואף במלחמות הראשונות על ה ארץ מחוצה לה, "ויצא סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה ונכם", וכל זה "למען תשכילו את כל אשר תעשון", אנו מגיעים אל פתיחת פרשת נצבים, המתארת את שמירת הברית בין ה' לישראל ככוללת ברית של כל

ישראל, כולל גם אלו שלא עומדים באותו מעמד, "ולא ,"אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית אלא גם "את אשר ישנו פה", וגם "את אשר איננו פה", מתוך ההבנה כי אותה חיות שניתנה לישראל באותו דור היא רק גילוי החיות הקיימת והמתעצמת בישראל בכל דור. כך בתולדות

.ישראל וכך בכל שנה ושנה, עת עומד ישראל בראש השנה ונחתם לחיים

כי תבוא

.בואי כלה .]"והיה לך ה' לאור עולם" [ס, יט

.סעודה ראשונה לא עברתי ממצותיך

.קללות הטוב מהותי כרע– הברית היא העיקר

.סעודה שנייה היום הזה נהית לעם, העם איננו עם כי אם בארצו

.סעודה שלישית תחת הנחשת

.כן יהיה עמנו תמיד חוזרים לסליחות להאיר בדרך לאור עולם

.סעודה רביעית בין כי תבוא הברית בעבר לנצבים הברית בהווה ובעתיד, נצח ישראל