כיוונים של זיוי לשבת פרשת פקודי התשפב

כיוונים של זיוי לשבת פרשת פקודי ה'תשע"ב

בואי כלה. שבת הפסקה, שבת שהיא צאת ראש חודש. שני האלמנטים הללו מאפיינים שבת זו. בתוך מערכת שבה ישנם תכנים שונים ומשתנים כמו מערכת החודשים וכמו מערכת ארבע הפרשיות, עומדת לה שבת. שבת גבוהה כשלעצמה מכל מקראי הקודש, ובכך היא גבוהה ממערכת החודשים, וכמו כן, כפי שלימד הסבא קדישא מריז'ין, שבת הפסקה גבוהה מכל ארבע הפרשות, שעליהן הוא אומר שפוגשים בכל אחת מהן אות משם הוי"ה. איך יתכן?

בשבת אנו לא קוראים אותה כמקרא קודש אלא דווקא ה', "קביעא וקיימא", וכמו כן בשבת לא פוגשים אות אחת משם ה', בשבת פוגשים את כל האותיות יחד, שכן שבת היא עצמה "שמא דקודשא בריך הוא". כאשר ישנה התנועה שלנו, מלמטה למעלה, תמיד תהיה איזושהי חלקיות, תמיד התנועה תהיה מתוך זווית מסויימת, מתוך תוכן אחד או מתוך אות אחת. התנועה מלמעלה למטה, של ה', תמיד תהיה התנועה השלמה.

עם זאת, כל זה לא מביא אותנו לפיחות במעמדו של ראש חודש ושל המועדים היוצאים מקביעתו, או לפיחות במעמדן של ארבע פרשיות, ההיפך, זה מביא אותנו לנתינת חשיבות להם, מתוך התנועה מלמעלה למטה, מה שמתבטא בהכרזת ראש חודש, המעניקה לראש החודש ולשאר המועדים היוצאים מקביעתו משהו חלקי מקדושתה של השבת, ובהצמדה של אותן ארבע פרשיות לשבת, שאף היא נותנת לתכנים הייחודיים שלהן הקשר רחב יותר, ובכך מתגלה האחדות המלאה בין שתי התנועות הללו, בסדר הקדימות וההדרגה הנכון.

סעודה ראשונה. "ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו" [טל, לג]. כפי שכתוב בכמה מקומות, משה שייך לדעת, משה הוא נקודת החיבור בין המידות למוחין, בין המוחש למופשט. המופשט, שבתוכו העל מודע, הכתר, והמודע, החכמה והבינה, למוחש, שבתוכו המורגש והממשי, החג"ת נה"י והמלכות, ישנה נקודת החיבור, לכן היא לא נספרת, שכן היא לא באמת קיימת. המשכן עצמו הוא במרחב המוחש, שכן הוא גשמי, אך בתוכו יש שער למרחב מופשט, והשער הזה הוא משה. על המשכן, כלומר, המוחש, על המורגש שבו, שהוא הכלים, שהם היותר פנימיים, ועל הממשי שבו, שהוא האהל, שהוא היותר חיצוני, לבוא אל משה, להתקרב אל הדעת, אל נקודת החיבור הלא-בדיוק-קיימת הזו, לגלות את האחדות המלאה של המוחש ושל המופשט.

סוף ספר שמות. ננסה להבין את מהלכו של ספר שמות, ונתחיל עם אחד הפסוקים החותמים אותו, "ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" [מ, לב]. משה, זה שדומה לאספקלריא מאירה, זה שמדבר עם ה' פה אל פה, במראה ולא בחידות, מפגש כל כך ישיר, לא יכול לבוא אל אהל מועד, ולמה? ה' נמצא שם. איך יתכן?

ארבעה יחסים הם, מן הפנימי אל החיצוני – אחידות, אחדות, שניות ונפרדות. אחידות היא כאשר אחד בולע את השני, השני לא קיים, זהו יחס שאיננו יחס, כי אין בו שניים. אחדות היא כאשר אחד דבק בשני. שניות היא כאשר ישנו קשר בין שניים. נפרדות היא כאשר אין קשר בין שניים, וגם היא יחס שאיננו יחס.

האחדות והשניות אחת הן, האחדות היא הרובד הפנימי של השניות, השניות היא הרובד החיצוני של האחדות, והשניות עניינה האחדות, שכן ללא השניות, האחדות הופכת לאחידות. השניות חותרת אל האחדות, אך משמרת עוגן בעצמה, כדי לא להפוך לאחידות.

אם כן, האחדות והשניות אחת הן, מה שיוצר שלושה סוגי קשרים, ודווקא בסדר הזה – קשר מקיף, קשר פנימי וחוסר קשר. קשר מקיף הוא האחדות, כל צד יוצא מעצמו, לא במובן המבטל, אל האחר. קשר פנימי הוא השניות, כל צד נכנס לעצמו אך הוא לוקח איתו פנימה משהו מהאחר. חוסר קשר הוא כאשר כל צד לעצמו, אמנם כאן נשאלת השאלה: זו נפרדות!

לא, זה דומה לנפרדות, אמנם כיוון שזה בין קשר מקיף לקשר פנימי ולעוד קשר מקיף וכן הלאה, אין כל צד לעצמו נפרדות, כי אם חלק מהשניות המובילה והחותרת לאחדות. בתוך האחדות ישנם גם רגעים כאלה שכל צד לעצמו, וזה לא גורע במאומה מהיות הצדדים אחד.

כעת אנו יכולים להבין את הפסוק. משה לא יכול לבוא אל אהל מועד, שכן ה' שם. עד עתה המשכן היה המרחב בו משה נפגש עם ה', הוא לא היה המרחב לא שלו ולא של ה', אלא היה נקודת החיתוך ביניהם. כעת, לאחר בניית המשכן, הגענו ליעדו של המשכן – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", רצינו לתת לו מקום בתור צד כשלעצמו, כפי שהוא. ממילא, "לא יכול משה לבוא אל אהל מועד", שכן אם משה יכל, לא היה זה המקום של ה' בתור צד כשלעצמו. יש לציין, כך גם ה', הוא נותן לנו גוף גשמי, והוא מכלכל אותו ומזין אותו, הוא רוצה לתת לנו מקום בתור צד כשלעצמו, כפי שהוא, למרות שלו אין שום יכולת לבוא אל גופנו הגשמי.

במובן הזה, סיימנו את מהלך בניית הקשר הכללי שלנו עם ה', שהוא עניינו של ספר שמות. בהתחלה הקשר היה קשר מקיף, בחינת "וכל העם רואים את הקולות", ניסים גלויים, כלומר, יוצאים מעצמם – עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני. בהמשך הקשר קיבל גם פן של קשר פנימי – פרשת משפטים, הפונה אל החיים שלנו ומאירה אותם.

לבסוף הקשר קיבל גם פן של חוסר קשר, כשכל אחד לעצמו – פרשות תרומה ותצוה, כי תשא, ויקהל ופקודי. חוסר הקשר הזה מתבטא בניסיון שלנו לבנות לה' גם מקום שבו הוא יהיה בו כשלעצמו, כביכול מנותק מאיתנו, אך עדיין ממשיכה האחדות להתקיים.

בתוך כך, הקלקול של חטא העגל, שהוא נפרדות, השלב הבא אחרי חוסר קשר, אך כל עניינה של הנפרדות הוא רק לחדד את השניות כדי שתוכל להיווצר אחדות (כשם שעניינה של האחידות, אותו מצב שלפני הצמצום, בו ה' היה כשלעצמו, לפני שהוא פינה מקום לנו כשלעצמנו וממנו אנו לומדים בפרשות אלה לפנות מקום לו כשלעצמו), הוא לחדד את האחדות. מתוך כך מתגלות האחדות המלאה של כל המצבים, הקשרים והיחסים, והאחדות שלנו עם ה'.

סעודה שנייה. "ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד" [מ, ב], "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן" [מ, יז]. בראש חודש, וספציפית בראש חודש ניסן (וכפי שאנו רואים את שתי ההדגשות הללו בשני הפסוקים), בו עם ישראל יצא מעבדות לחירות, פחות משנה לפני כן, מוקם המשכן. בראש חודש אנו יוצאים אל התחלה חדשה של תהליך מילוי הלבנה. כך גם בחודש האביב אנו יוצאים אל התחלה חדשה של השנה החקלאית, מהאביב עד האסיף, אחרי חצי שנה הפסקה של גשמים. אם כן, יוצא שהתחלת המשכן תחול באותו זמן שבו התחלת תהליכי מילוי הלבנה והשנה החקלאית.

נשאלת השאלה: מה הקשר בין המשכן, שהוא לכאורה מקום רוחני, אל תהליך מילוי הלבנה או אל השנה החקלאית, המתקיימות בתוך המציאות הגשמית הזו? המשכן אמור להיות מנותק מהן לגמרי!

הרב צבי יהודה כותב בכמה מקומות שהמשכן שייך לקדושת המקום, וככזה, הוא לא מגיע ליעדו עד שהוא לא מגיע אל "המקום אשר יבחר ה'", אל בית מנוחת עולמים. מתברר שהמשכן, שהוא אותה קדושה ניידת, שואב את מקומו רק מתוך אותה קדושה נייחת, ולכן חותר אליה. זה ממש הפער בין השמות "משכן" ו"מקדש", האם המקום הזה הוא רק בחינת "ושכנתי בתוכם", שהנוכחות שלי בו היא הנותנת לו ערך ומשמעות, או שהוא ממש "ועשו לי מקדש", שאני נותן לו ערך ומשמעות גם ללא הנוכחות שלי בו.

לפי זה יסוד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד האם גם בימינו, בהם כבה מאור עינינו בית קדשנו, יש קדושה במקום המקדש או לא, הוא האם המשכן יונק את כוחו מהמקדש או ההיפך, וכיוון ששיטת הרמב"ם נפסקה להלכה, הרי שהיא הבחינה הראשית וזו של הראב"ד היא משנית.

מתברר שארץ ישראל היא כולה מקדש אחד גדול, ועמה גם המציאות הגשמית, מילוי הלבנה שלה והשנה החקלאית שלה, ובתוך המקדש הזה יש רמות, ישנה ארץ ישראל עצמה, שהיא כנגד עולם העשיה, ישנה ירושלים, שהיא כנגד עולם היצירה, ישנו המקדש שהוא כנגד עולם הבריאה, וישנו קודש הקדשים שהוא כנגד עולם האצילות. ישנו רצף, המלמד על אחדות מלאה, ועליו כמובן נקודות שונות שאין לטשטש ביניהן המלמדת על שניות, אמנם עיקר עניינן הוא אותו רצף של קדושת המקום.

סעודה שלישית. "בבאם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו כאשר צוה ה' את משה" [מ, לב] "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו" [ויקרא טז, א]. "בקרבתם". על בני אהרן להתקרב, בהקרבה במזבח החיצון, בהקטרה במזבח הפנימי, ובעוד הרבה דרכים, שיעד כולן הוא להתקרב. אכן, כל בני אהרן מתקרבים. אמנם לאן מתקרבים? על בני אהרן להתקרב אל המזבח, ואפילו לפני שהם מתקרבים אל המזבח עליהם לרחוץ, למה? "כאשר צוה ה' את משה". נדב ואביהוא לא התקרבו אל המזבח, הם התקרבו אל ה', אמנם היה זה ב"אש זרה אשר לא צוה אתם", וכשם שהם הקריבו אותה אש זרה "לפני ה'", כך הם גם מתו "לפני ה'".

אם כן, ברמה הכי חיצונית, בה התורה עוסקת בשלב זה, על הכהנים להתקרב אל המזבח, לא אל ה'. המתקרב אל המזבח עושה את רצון ה', והמתקרב אל ה' עושה ההיפך מרצון ה'. זוהי הרמה החיצונית, שהיא השניות, ועליה חייבים לשמור. אמנם בתוך הרמה החיצונית הזו, ישנה הרמה הפנימית, בה כל ה"בקרבתם אל המזבח" הזה, איננו אלא האחדות, שיכולה להתקיים רק במרחב של שניות, אם לא, והרמה החיצונית היא אחדות, הרי שהרמה הפנימית תהיה אחידות, שכמוה כנפרדות. הרוצה להתקרב לה', יתקרב אל המזבח, ומתוכו לה'.

כן יהיה עמנו תמיד. מתוך שבת יוצאים אל שמחת אדר

סעודה רביעית פרשייה פתוחה