ביעור העבודה הזרה מן הארץ דרך המלחמה לפרשת מסעי

לק"י

כו תמוז ה'תשעז

ביעור העבודה הזרה מן הארץ דרך המלחמה

לפרשת מסעי

התורה (לג, נ-נד) כותבת:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ:

המלחמה המתוארת כאן משלבת בין שני יסודות שונים המוכרים לנו ממלחמות המצוה – מלחמה כדי שלא תהיה עבודה זרה בארץ, ומלחמת כיבוש הארץ. במובן מסויים, ייתכן שהם יסוד אחד – מטרת החזקת עם ישראל בארץ היא כדי שלא תהיה עבודה זרה בה. הארץ איננה בית גידול העם, היא לא המולדת; הארץ היא המטרה פה, ואנחנו רק הדרך שלה להיות נקייה מעבודה זרה. ננסה להסביר את רש"י, רבנו בחיי והרמב"ן לאור יסודנו זה. מלמד רש"י בפסוק נא, ודבריו יובנו לאור סברתנו הנ"ל:

כי אתם עברים את הירדן וגו' והורשתם וגו' – והלא כמה פעמים הוזהרו על כך, אלא כך אמר להם משה כשאתם עוברים בירדן ביבשה, על מנת כן תעברו, ואם לאו מים באין ושוטפין אתכם, וכן מצינו שאמר להם יהושע בעודם בירדן.

אין טעם להיכנס לארץ ללא התודעה הזו. כל כניסתכם לארץ היא עבור המגמה הזו, על מנת כן תעברו, וממילא ברור שאם אתם לא מקבלים זאת, אין לכם סיבה לעבור. כך נסביר גם את רש"י בפסוק נג:

והורשתם את הארץ – והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה.

לא תוכלו להתקיים בארץ, אם לא תעשו זאת, שהרי זאת כל מטרת ישיבתכם בה מלכתחלה. וכך נראה גם ברבנו בחיי¹, המפרש בדומה לרש"י את פסוק נג:

והורשתם את הארץ. כלומר מיושביה, ואחר כך וישבתם בה, שאם לא כן לא תוכלו להתקיים בה.

נראה שזו גם דעת הרמב"ן, וכך הוא כותב בפסוק נג:

והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה – על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים, באו ורשו את הארץ (דברים א ח). אבל רש"י פירש, והורשתם את הארץ, והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה, ומה שפירשנו הוא העיקר.

בעוד רש"י פירש פסוק זה כתיאור של איזו מציאות, הרמב"ן רואה אותה כמצוה – צאו וכבשו את הארץ. שיטת הרמב"ן מובנת לאור יסודנו – ישנה מצווה לצאת ולכבוש את הארץ, כיוון שעלינו לגאול את ארץ ישראל מהעובדים בה עבודה זרה. אם כן, אף שהם חולקים, לענייננו, הם כותבים ברוח דומה.

הערות שוליים

1. בלי קשר לענייננו, נראה לדקדק שהוא ורש"י מבינים שברובד מסויים, ישנה זהות בין כיבוש הארץ ליישובה, ואין הן שתי מצוות שונות, שכן הם קושרים בין כיבושה ליישובה באופן שאיננו כרונולוגי, אלא נסיבתי.

   ↩