רקמה אנושית אחת לפרשת מסעי

לק"י

א אב ה'תשעו

רקמה אנושית אחת

לפרשת מסעי

בפרשתנו מופיע דינו של הרוצח בשגגה, שיוצא מעיר המקלט רק במותו של הכהן הגדול. נשאלת השאלה: מדוע? מה הקשר בין הכהן הגדול לרוצח בשגגה? חכמים עונים שהיה עליו להתפלל עליו. אך אף על כך יש לתמוה: למה הוא ערב לו בכלל? מדוע היה עליו להתפלל עליו? שאלה זו מתעצמת לאור העובדה שנפסק להלכה שכהנים אינם שלוחי דידן (שליחינו) אלא שלוחי דשמיא (שליחי השמים. עיין בגמרא נדרים לה:). אם הם שלוחי דרחמנא, הרי שאין להם שום אחריות על העם, אלא כל פנייתם היא רק ביחס לה', וממילא לכאורה אין שום סיבה שהכהן הגדול יהיה צריך להתפלל עליו.

ובכלל, מדוע הרוצח בשגגה אשם? מדוע הוא נקרא "שוגג"? שגגה היא חוסר ידיעה, כאן לא היה חוסר ידיעה, כי אם מעשה שנעשה בטעות, דבר שיותר מזכיר את גדרי מתעסק ודבר שאינו מתכוון בדיני שבת מאשר את דיני שגגה.

בשונה מדינים שבין אדם למקום, בהם אכן אין חשיבות לתוצאה אלא רק בכוונה כיוון ש"רחמנא ליבא בעי", בדינים שבין אדם לחברו כל החשיבות נובעת מהתוצאה. השאלה שנשאלת בדיני ממונות היא האם אירע נזק, לא אם המזיק התכוון להזיק. כמו כן, בדינים שבין אדם למקום, שוגג חייב, כיוון שהיה עליו לדעת, ואי הידיעה אינה פוטרת מעונש. אפשר לומר לפי שני היסודות הללו, שהאשמה בקרב הרוצח בשגגה נובעת מהעובדה שהוא אכן לא ידע. הוא לא ידע שמעשיו לא יפגעו בחברו, וזו הבעיה. כאשר אדם עושה מעשה שבקונסטלציה כלשהי עלול לפגוע חברו, בין בממונו, בין בגופו ובין בנפשו לא עלינו – עליו לדעת בוודאות שהדבר לא יקרה ושהכל בטוח. אם לא עשה זאת הוא שוגג, שכן לא הייתה לו ידיעה זו, אלא כל הידיעה שהייתה לו היא הידיעה שהוא לא עשה כלום על מנת לפגוע בחברו, אך ידיעה זו אינה מספיקה כלל.

מה שיוצא מהסבר זה במהות השגגה של הרוצח, הוא שיש בחינה שבה התורה לא מתייחסת אלינו כאוסף אינדיבידואלים שעליהם להימנע מלפגוע באינדיבידואלים אחרים, אלא כקולקטיב, כרקמה אנושית אחת חיה, שבכל אחד מתאיה פועמת האחריות על האחר, אף אם הוא לא לקח אותה באופן אקטיבי. כל אדם הוא חלק ממני, ולכן אין אני יכול לנתקו ממני בטענה שלא עשיתי שום דבר כדי לפגוע בו. לכן הרוצח בשגגה חייב.

לכן עונשו של הרוצח בשגגה הוא שהוא ייתקע בעיר מקלט. מה שגרם לו להרוג את חברו היה שהוא לא הבין את היותו חלק ואיבר מגופה של החברה. כיוון שכך, כעת הוא נקרא להיות חלק מחברה מסויימת ולא לצאת ממנה (שכן אם יצא ממנה גואל הדם יהרגהו, מה שמלמד אותו על כך שאין חשיבות לחייו ללא החברה). עונש זה יחנך אותו להבא.

לפי זה, אפשר לענות גם מדוע הכהן חייב להתפלל שמעשים כאלה לא יקרו, אף על פי שהוא לא לקח אחריות עליהם, אלא כל מגמתו היא ביחס לה' בלבד. הכהן חייב לעשות את זה מתוקף היותו אדם גדול. אך על כך יישאל: מה זה משנה אם הוא אדם גדול? אין לו אחריות על הרוצח! אז זהו, שיש לו גם יש לו אחריות. אין הוא צריך לקחת אחריות באופן אקטיבי כדי לקבל אותה, אלא מספיק להיות קיים על מנת לקבל אותה, כיוון שעצם הקיום שלו הוא חלק מרקמה אנושית אחת. לכן השאלה היא לא אם לקחתי אחריות, אלא האם אני אדם גדול, שיש לו יכולת יותר גדולה להשפיע על פעולות ה' בעולם, ולכן היה עליי להתפלל שלא יקרו דברים כאלה.