אחריות החברה לפרשת משפטים

אחריות החברה

לפרשת משפטים

זיו חן זצ''ל

בפרשת משפטים (כב, יז-יח) שני פסוקים מופיעים בסמיכות:

מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה: ס כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת:

והשאלה עולה: מה הקשר בין שניהם? מדוע בחרה התורה להסמיך את שני הציוויים הללו?

הלשון בו נקטה התורה את איסור החייאת מכשפה לכאורה תמוהה: מדוע לא לכתוב "כל מכשפה מות תומת" או ניסוח דומה? מדוע הביטוי "לא תחיה" מתאים לציווי המבוטא על ידו? לשון זו מזכירה לנו אולי את המקבילה בפרשת שפטים (כ, טז):

רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה:

וגם כאן יש לשאול מדוע לא לכתוב "מערי העמים האלה כל נשמה מות תומת", כפי המקובל בכל התורה בתיאור עונשי מוות? נראה שהתשובה מדוקדקת מעצם הפסוק: אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה, ונראה שזה טעם הציווי: לא יתכן שמדינה ריבונית המבוססת על ערכיו של קודשא בריך הוא, תאפשר בתחומיה את התועבות של הילידים בה. עם צריף להיות אחראי על הנעשה בתחום שיפוטו. במובן יותר מחודד, כאשר אותה מדינה לא מזכה את הארץ מפני אותן תועבות, היא נותנת להן לגיטימציה. נכון, אין לגיטימציה זאת נכונה, שהרי המדינה לא הצדיקה שום דבר, אך מעצם העבודה שהיא לא הכריתה את התועבות הללו, היא נתנה להן לגיטימציה, הן כביטוי מהותי, והן כמסר לחברה.

כפי התייחסות העם אל העמים שסביבו, כן התייחסות החברה אל היחידים הסוררים שלה. כאשר קיימים מעשים של אנשים בודדים בחברה, כמכשפות, תופעה שכנראה לא הייתה כל כך נפוצה בתוך החברה הישראלית, וגם אם הייתה נפוצה כנראה לא הייתה נפוצה אלא בשולי החברה, שאינם מדוכאים על ידי החברה באופן אינטנסיבי – נחשב הדבר כאילו החברה נתנה לתופעות אלו לגיטימציה, ולכן אם היא לא פעלה כנגדן במלוא העוצמה, במובן מסוים, היא חייתה תופעות אלו. תופעות רווחות הקיימות בחברה באופן רחב, אם לא תטפל בהן החברה, לא ייחשב כאילו היא נתנה להן לגיטימציה כיוון שלא תמיד החברה יכולה לטפל בכל תופעה בעייתית. אך תופעות שוליות, אם החברה לא מטפלת בהן, נתפס הדבר כאילו היא לא רואה בהן שום בעייתיות.

אולי זה יכול להסביר לנו גם את סמיכות עונשי המוות. החייאת מכשפה דומה לשכיבה עם בהמה, לא מצד מהותה, אלא מצד ההתייחסות הראויה של החברה אליהן. השוכבים עם בהמות הם בוודאי שוליים בחברה. לכן אם החברה לא מטפלת בהם היא נותנת להם לגיטימציה, הן מהותית והן כמסר לחברה.