מתוך כיוונים של זיוי לשבת פרשת בהעלותך

מתוך כיוונים של זיוי לשבת פרשת בה עלותך

בהעלתך

.בואי כלה "וינוחו בה כל ישראל מקדשי שמך". השבת דורשת מנוחה כלל ישראלית. השבת ,היא זמנה של ההוויה. לכאורה, ההוויה הזו לא יכולה להיות ציבורית, היא חייבת להיות יחידית כאשר אדם במנוחה הוא חוזר להוויתו הבסיסית, ושם הוא אדם נפרד! כאן בדיוק מגיעה

השבת, זמנה של ההוויה כאמור , וטוענת: לא, בהוויתו הבסיסית של האדם הוא איננו נפרד מכלום, ההיפך, בהוויתו הבסיסית הוא אחד עם הכל. העשייה של ימות השבוע מחברת אותו לתחומים שנמצאים מחוץ אליו, פעם בתחום זה ופעם בתחום אחר, אך באמת זה לא כי כאשר

הוא בהוויה הוא נפרד וכאשר הוא בעשייה הוא מתחבר, אלא ההיפך הגמור – כי כאשר הוא בהוויה הוא אחד, וכאשר הוא בעשייה, כדי להתחבר לתחומים מסויימים, מתוך שניות ואפילו

.נפרדות המגלות את האחדות, הוא שני ונפרד, אך באמת בהוויתו הבסיסית הוא אחד

.סעודה ראשונה "קח את הלוים". בהמשך הפרשייה התורה לא משתמשת בשורש לק"ח ביחס

ו ללו יים אלא בשורש קר"ב, ולכאורה עולה מזה שיש כאן משמעות מיוחדת בגינה נבחר השורש ?הזה דווקא, אלא שאונקלוס תרגם גם את ההופעה הזו כ"קריב ית ליואי". מדוע

,ה' יותר קרובים אליו. הרבה פעמים אנשים חושבים שזה שאדם אחד קרוב יותר לדבר מסויים אומר שהוא יותר שייך אליו מאשר זה שרחוק יותר ממנו. למשל, הרבה אנשים חושבים שאם

.'אדם לומד תורה רוב שעות היממה, יותר קרוב לה', הרי שהוא יותר שייך לה

יתכן שאת ההבנה הזו דוחה אונקלוס. הלוויים, בהגדרתם, מתלווים. למי? נציע כעת, הם מתלווים לה', הם יותר קרובים אליו, הם כמו אותו לומד תורה רוב שעות היממה. הוא בפועל ,יותר קרוב לה', הם שוהים במקדש ומשרתים בו. יתכן שבדיוק כאן נכנס אונקלוס ואומר: לא

יש הבדל בין לק ,יחה לקירוב. ה' לא לוקח את הלוויים, הוא מקרב אותם. לקיחה אומרת שייכות לקיחה אומרת זהות. מצד הזהות, ללוויים לא קרה שום דבר שלא קרה לשאר בני ישראל. מצד הזהות, כולם שייכים לה'. קירוב אומר שהם לא פונים אליו, אלא פונים ממנו, תנועתם איננה

תנועה מלמטה למעלה, אלא מלמעלה למטה, כתנועתו, יותר מדויק – הם תנועתו. אף על פי כן, גם התנועה מלמטה למעלה של שאר בני ישראל היא חלק ממנו לא פחות. מתוך שייכות זו לה' של כל ישראל בשוויון מוחלט, מתגלה כי האחדות המלאה של כל ישראל, ומתוך כך

.'האחדות המלאה של כל ישראל עם ה

.סעודה שנייה "על פי ה' יחנו ו 'על פי ה יסעו ", "כאשר יחנו כן יסעו". אפשר לומר שרק בחניה

יש עבודת ה'. הנסיעה היא מצ ב ,של טרדות, דאגות ,כשלונות, מה שייך שם ה'? לחילופין אפשר שרק בנסיעה יש עבודת ה'. החניה היא מצב של האדם עם עצמו כשלעצמו, קרבה של ?'האדם לחיים הפשוטים שלו, אולי אפילו תודעה שתקועה בגבולותיה שלה. מה שייך שם ה

כאן מגיעה התורה ודוחה: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו". גם בחניה, וג ם בנסיעה, יש ה'. יותר

.מכך, יש "פי ה'", כלומר, נוכחות של תקשורת הדדית

איך עושים את זה? איך מצליחים להיות על פי ה', במפגש בלתי אמצעי איתו גם בחניה וגם בנסיעה? "כאשר יחנו כן יסעו", לא השוואה מוחלטת בין חניה לנסיעה, אלא קביעה כי הנסיעה ,שווה לחניה, הנסיעה היא מכוחה של החניה. החניה היא המפגש הבלתי אמצעי, מעצם החיים

עם ה', ורק מת וך כך, יכול אדם להגיע למפגש האמצעי הבלתי אמצעי עם ה'. גם בהשוואה .ואפילו בכרונולוגיה הרצויה מתגלה אחדותן המלאה של החניה ושל הנסיעה

.עונג שבת בני ישראל רוצים בשר, "מי יאכלנו בשר". מ"י, אמא, מה שמעל המציאות הזו, מה ,שממנה היא יוצאת. בני ישראל רוצים בשר, אך בלא מודע, הנפשי, וגם באלה הרוחני והנשמתי הם רוצים את מה שבתוך הבשר הזה, המה שבתוך המי, הנשמה שבתוך הגוף. לא מתוך ניכור

לגוף, הם לא מתבלבלים בכ ך שהם רוצים בשר, אלא מתוך חיבור לגוף, הם מתבלבלים בכך .שהם רוצים רק בשר, ולא בשר שבתוכו יש חיות, גוף שיש בתוכו נשמה הבעיה לא הייתה בכך

שישראל מבקשים דגה, אלא בכך שהם אומרים ,""זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם

הם חוזרים למצרים, למקום בו יש רק דגה, ולא דגה ובתוכה חיות. אף על פי כן, אנו מגלים כי גם במצב הזה, באותם לא מודעים שלהם, הם מחפשים את אחדות הגוף והנשמה, את

.אחדותם עם ה' יתברך

.סעודה שלישית יהושע ומשה נחלקו, מהו יסוד מחלוקתם? לפי יהושע, ההתייחסות הראויה לאלדד ומידד היא "אדוני משה, כלאם", יהושע מקנא למדרגת משה, "המקנא אתה לי". יהושע סובר שיש להגביל את הנבואה, את מדרגת משה. אלדד ומידד שהגיעו לנבואה צריכים

להיכלא, להיות מוגבלים, פן תופעה זו תתפש ט על שאר העם. אם כן, מהי מדרגת העם , לפי יהושע? מדרגה זו לדעתו היא מדרגתו שלו. כך מפורש לנו בפרק הראשון של ספרו, במה יהושע חזק? "חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ", המפגש האמצעי עם ה' דרך

הארץ, ו"חזק ואמץ מאד לשמר לעשות ככל התורה", המפג.ש האמצעי עם ה' דרך התורה

לעומתו, לפי משה, ההתייחסות הראויה לאלדד ומידד היא "מי יתן כל עם ה' נביאים, כי את

."רוחו עליהם ,המפגש הבלתי אמצעי עם ה' אמור להיות נחלת ישראל כולם. הארץ והתורה המפגשים האמצעיים עם ה', אמורים לחדד כי אפילו בהם, יש מפגש בלתי אמצעי איתו. יותר מכך, "מי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן את רוחו עליהם", הנבואה לא מחדדת עוד סוג של מפגש

עם ה', הנבואה מחדדת את הא ,חדות המלאה עם ה', מה שמתבטא במפגש בלתי אמצעי .שמתברר כתוכנו גם של המפגש האמצעי

.כן יהיה עמנו תמיד במוצאי שבת כחלק מאלפא ביתא קוראים את הפסוק "פצני והצילני מיד ,בני נכר אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר". פסוק זה מדבר על בני הנכר במובנם הפשוט ועל בני הנכר במובנם הנפשי, היצרים הרעים שלנו, הדחפים הפסולים. דוד מתפלל: פדני

והצילני מהם. הם משקרים לי, הם מנסים להונות אותי, הימין שלהם, החסד שלהם, איננו אלא הבטחה כוזבת. השבת נתפסת כמקום בו גשמיות ורוחניות מגלות את אחדותן המלאה, לכן

.רק במוצאיה מתעוררת הבקשה הזו

ביטוי דומה מופיע קודם לכן במזמור, "פדני והצילני ממים רבים מיד בני נכר", ולאחר מכן אומר דוד "אלהים שיר חדש אשירה לך", הוא רוצה לדבר באופן אחר. יתכן שרוצה לומר, "אלהים שיר חדש אשירה לך", אעבור מ"פצני והצילני מיד בני נכר", ל"אשר בנינו כנטעים מגדלים

,"בנעוריהם ,עזיבה של הבקשה להצלה, לעצם החיים ,המבטאים את נוכחות ה' בהם ומעבר

לבקשה לשיפורם., המתבסס על כך שה' כבר נוכח בעולם

אכן, בגלות, כשם שהייתה שבת לעומת החול ביטוי לנוכחות ה' הרבה יותר גדולה, כך גם היה

.היום לעומת הלילה, ביטוי לנוכחות ה' יותר גדולה לכן, אומר שלמה גושו, האומרים את ברכת

""יראו עינינו אומרים אותה בלילה , שכן ברכה זו מבקשת על עצם נוכחות ה' בעולם, "יראו "...עינינו ישמח לבנו... בישועתך מלכנו, באמת אמר לציון מלך אלהיך . עם זאת, בגאולה, אנו ,לא מבקשים על עצם ההצלה, המבטאת את עצם הנוכחות, אלא עם שיפורה של הנוכחות הזו ,מעבר מנפרדות אל שניות, שיכולה לחדד אחדות מלאה שלנו ושלו. לכן אנו בארץ ישראל

מסביר שלמה, אומרים רק את ב רכת השכיבנו, שעניינה בקשה על שיפור החיים, "הסר מעלינו

,"...מכת אויב דבר חרב חולי צרה רעה רעב ויגון ומשחית ומגפה", לא "התגלה בנו דרך הסרת

שכן אתה כ בר מתגלה בנו ., מתוך אחדותנו

.סעודה ראשונה (א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶה לֵּאמֹר זהו הדיבור האלהי המגיע לישראל , מלמעלה

למטה : (ב) דַבֵּר אֶל אַהֲרֹן ָוְאָמַרְת אֵּלָיו המשך את הדיבור מלמעלה למטה בְהַעֲֹלתְָך אֶת

הַנֵּרֹת אֶל מּול פְנֵּי הַמְנֹורָה יָאִירּו שִבְעַת הַנֵּרֹות כאשר אתה בתנועתך מלמטה למעלה, אל ,תתן לחושך, המאפיין אותך בפשטותך להיות דומיננטי, אלא תן לאור, המאפיין אותי בפשטותי

להיות דומיננטי ָ: (ג) וַיַעַׂש כֵּן אַהֲרֹן אֶל מּול פְנֵּי הַמְנֹורָה הֶעֱלָה נֵּרֹתֶיה מלמטה למעלה כַאֲשֶר

צִּוָה ה' אֶת מֹשֶה מלמעלה למטה קויים על ידי מלמטה למעלה : (ד) וְזֶה מַעֲׂשֵּה הַמְנֹרָה מִקְשָה

זָהָב זה"ב עולה כמניין י"ה, להורות שלעתיד לבוא כבר לא יהיה יהו"ה אלא יהי"ה בלבד, שכן התנועה מלמטה למעלה תהלום לחלוטין את התנועה מלמעלה למטה, אז היא תתקיים אך

ממש באותו שם עַד יְרֵּכָּה עַד פִרְחָּה מִקְשָה הִוא ממש מקשה אחת, ללא שום סתירה כַמַרְאֶה אֲשֶר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶה מלמעלה למטה כֵּן עָׂשָה אֶת הַמְנֹרָה מלמטה למעלה, ובכך החושך

תפקידו רק לתת ביטוי נוסף לאור ומתגלה אחדותם: ][ח

.סעודה שנייה (א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶה מלמעלה בְמִדְבַר סִינַי בַשָנָה הַשֵּנִית אחרי השנה הראשונה, בה הופיעה התנועה מלמעלה למטה המלאה, כעת בשנה השנייה, מופיעה התנועה

מלמעלה למטה המאפשרת בתוכה גם תנועה מלמטה למעלה לְצֵּאתָם מֵּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַחֹדֶש

הָרִאשֹון התנועה מלמטה למעלה הזו משקפת לחלוטין את התנועה מלמעלה למטה, לכן היא

אמנם צומחת בשנה השנייה, אך היא בחודש הראשון לֵּאמֹר: (ב) וְיַעֲׂשּו בְנֵּי יִׂשְרָאֵּל אֶת הַפָסַח

בְמֹועֲדֹו: (ג) בְאַרְבָעָה עָׂשָר יֹום בַחֹדֶש הַזֶה בֵּין הָעַרְבַיִם תַעֲׂשּו אֹתֹו בְמֹעֲדֹו כְכָל חֻקֹתָיו ּו ְכ כָל מִשְפָטָיו תַעֲׂשּו אֹתֹו: (ד) וַיְדַבֵּר מֹשֶה אֶל בְנֵּי יִׂשְרָאֵּל לַעֲׂשֹת הַפָסַח: (ה) וַיַעֲׂשּו אֶת הַפֶסַח בָרִאשֹון בְאַרְבָעָה עָׂשָר יֹום לַחֹדֶש בֵּין הָעַרְבַיִם בְמִדְבַר סִינָי כְכֹל אֲשֶר צִּוָה ה' אֶת מֹשֶה כֵּן

עָׂש ּו בְנֵּי יִׂשְרָאֵּל כל התנועה מלמטה למעלה יכולה לצמוח רק מתוך הצו הזה של התנועה מלמעלה למטה ועשייתו המדוקדקת, ויותר מכך עצם התנועה מלמעלה למטה המאפשרת את התנועה מלמטה למעלה עניינה כדי ליישר את התנועה מלמטה למעלה ולמנוע ממנה סטיות

(הרי לכאורה אין סיבה לצו)המחודש הזה :

(ו) וַיְהִי אֲנָשִים אֲשֶר הָיּו טְמֵּאִים לְנֶפֶש אָדָם כלומר, הטומאה המוכרחת לעצם נקודת המוצא של התנועה מלמטה למעלה, טומאה הקשורה למוות, שכן להפיח חיים במוות אפשר רק אחרי

שהמוות קיים, וזה כל עניינה של התנועה מלמטה למעלה (ואכן, טומאה לא מוכרחת לא מוכלת )כאן ואף שהיא יותר קלה, וזאת כיוון שאין שום סיבה להכיל אותה, היא פסולה ותישאר כזו וְלֹא יָכְלּו לַעֲׂשֹת הַפֶסַח בַיֹום הַהּוא וַיִקְרְבּו לִפְנֵּי מֹשֶה וְלִפְנֵּי אַהֲרֹן בַיֹום הַהּוא: (ז) וַיֹאמְרּו

הָאֲנָשִים הָהֵּמָה אֵּלָיו אֲנַחְנּו טְמֵּאִים לְנֶפֶש אָדָם !טומאתנו מוכרחת לָמָה נִגָרַע לְבִלְתִי הַקְרִיב 'אֶת קָרְבַן ה' בְמֹעֲדֹו בְתֹוְך בְנֵּי יִׂשְרָאֵּל: (ח) וַיֹאמֶר אֲלֵּהֶם מֹשֶה עִמְדּו וְאֶשְמְעָה מַה יְצַּוֶה ה

לָכֶם כעת ה' יאשר את התנועה מלמטה למעלה שלכם ובזה תת גלה אחדותכם: ][ט

.סעודה שלישית (לה) וַיְהִי בִנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹאמֶר מֹשֶה קּומָה ה' וְיָפֻצּו אֹיְבֶיָך וְיָנֻסּו מְשַנְאֶיָך

:מִפָנֶיָך: (לו) ּובְנֻחֹה יֹאמַר שּובָה ה' רִבְבֹות אַלְפֵי יִשְרָאֵל [ט]. בחז"ל היה מי שאמר שבשני

הפסוקים הללו ישנו ספר בפני עצמו ., בעקבות שתי הנ'ים התוחמות אותם ,לשיטה זו עלינו לשאול, מהי ייחודיותם של הפסוקים הללו שדווקא הם נתחמו בשתי הנ'ים הללו הקובעות אותם

?בתור ספר בפני עצמו

יתכן ש ספר בפני עצמו הוא מעמד המקבל קובץ עניינים חשוב מאוד. לפי זה, לפנינו תמצית .חשובה מאוד המתארת תהליך בן שלבים העומד בבסיס כל היחס בין ה' לעולם ,בשלב הראשון התנועה מפנים החוצה, המתחולל בנסוע הארון, "קומה ה'", צא ממרחבך הפנימי אל חלק מן המרחב החיצוני, וממילא "יפצו איביך וינסו משנאיך מפניך", בכך תהפוך את החלק הזה

מהמרחב החיצוני לחלק ממרחבך הפנימי, אמנם אותם אויבים ומשנאים פצים ונסים ממנו אל

.מרחב אפילו יותר חיצוני

,"'בשלב השני, התנועה מאותו חוץ פנימה, המתחולל בנוח הארון, "שובה ה ,אל תתרחב יותר הישאר במרחב הפנימי הזה (שכאמור כולל עתה גם את אותו חלק מהמרחב החיצוני), כדי שבפעם הבאה נשוב על התהליך, וכך עוד ועוד מרחבים חיצוניים יהפכו למרחבך הפנימי. בכך מתגלה הקודש הנע מפנים החוצה ולאחר מכן מחוץ פנימה ובכך מתרחב יותר ויותר בכל

.המרחבים

.כן יהיה עמנו תמיד משבת החתן הזו של ה' וישראל לאחר גילוי האחדות עליה דיברנו ב'בואי

כלה', נפתח ים הצינורות להשפעת שבתות הכלה ולאחר מכן שבתות החתן של פרטים מישראל, של דודים ושל רעיות המשקפים בפרטיותם את היחס בין ה' לישראל בכלליותם. בכך

מתגלה על בסיס,האחדות בין ה' לישראל האחדות .בתוך ישראל

.סעודה רביעית 'טיפולו של ה בסיפוריהם של המתאוננים ושל המתאווים, המלמדים על הבעייתיות שבנתינת מקום לרגש ולתחושה האנושיים על חשבון מקום האמונה והשכל האלהיים, איננו בשלילת האנושיות כי אם במינוי שבעים זקנים, שהינם פחות אלהיים ויותר

אנושיים ממשה, כלומר, בהנגשת האלהיות אל האנושיות. ה' מכו ון את מגמת האנושיות כך

שהיא תכיל אלהיות, ולכן ככל שה אנושיות מתרחבת צריכה האלהיות להצטמצם, אך למען האמת, האנושיות הזו, במינונה הנכון, מופיעה את האלהיות, הרגש והתחושה מביעים את ,האמונה ואת השכל. לכן ה' מוליך את משה לקראת ההתפרטות הזו ואיסוף שבעים הזקנים

ומשה , המבין את המסר הזה, מכריז כי היעד הוא "מי יתן כל עם ה' נביאים", וכולם, דווקא ,מתוך הרגש ומתוך התחושה האנושיים, כפי שהם מוכוונים על ידי האמונה והשכל האלהיים

יחברו אליי להיות מן הנביאים ., גם אם נבואה זו תיראה אחרת. זוהי המגמה

בהמשך אנו עוברים מסיבוכי העם המביעים את מגמת ה' אל סיבוכי מוביליו, אל מרים ובמידה מסויימת גם א ל אהרן שלא יראים לדבר בעבד ה' במשה.', שגם הם מביעים את מגמת ה ,הם שבשונה מהעם חותרים (ומצליחים ברוב הפעמים) ליישר את הרגש והתחושה האנושיים

שלהם על פי האמונה והשכל האלהיים, מבינים מתוך מינוי שבעים הזקנים שיש לתת מקום יותר רחב לרגש ולתחושה, ובכלל זה לתת מקום גם להבעת ביקורת ולביטוי טרוניא על משיח

,ה', לא חלילה במעשה, כעם, כי אם בדיבור ,"שהרי "הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר

!'דיבורה הוא דיבורו של ה גם זה לא שייך, שכן "ו,"מדוע לא יראתם לדבר ו נענשה הדוברת

מרי ,"ם, וכל זאת תחת המטרייה של "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה דבר המתחולל באמונה ובשכל בלבד. רק מי שטיהר את אמונתו ואת שכלו מכל ישות יכול לתת

מקום כה רחב גם לרגש ולתחושה , עד כדי כך, שללא שום מוטיבציית נקמה, הוא מתפלל על

.אחותו בדבקות ומציל אותה

לכאורה, המסקנה העולה מהסיפורים הללו, היא שלא רק שעל העם אי אפשר לסמוך, גם על המובילים שלו אי אפשר לסמוך. עם זאת, כאן מגיעה פרשיית המרגלים שבתחילת הפרשה הבאה פרשת שלח, בה ציווי ה' אל משה, "שלך לך אנשים", אתה שטיהרת את אמונתך ואת

שכלך מכל ישות, אתה ובעבורך ת ,שלח אנשים, והם יהיו המנהיגים והם אלו שיהיו הרגליים של ה', הם יהיו הביטויים הגשמיים שלו, כאן ברגש ובתחושה. אכן, גם כאן הולכים להיות

סיבוכים אדירים, ובין שנים עשר מרגלים שיחללו את שמו, יהיו רק שניים שיקדשו אותו, ואף

.על פי כן, זוהי מגמת ה', ירידה לצורך עלייה, התעלות העולם

בהעלתך

.בואי כלה מתוך ימי תשלומי חג השבועות, זמן מתן תורתנו, שהיוו את מרבית השבוע, מגיעים אנו אל שבת קודש. ניתן לומר שהפרשייה הראשונה בתורה היא פרשיית השבת, 'ויכלו', שכן

כל בריאת העולם בפרק א .באה לומר מהי השבת ומניין קדושתה במובן הזה, ראשית התורה בשביתת ה' ממלאכה, וכל התורה ועמה כל חיינו המונחים על ידה צעד אחד צעד, עניינם

,שביתתנו אנו ממלאכה .לגילוי התעלות העולם

.סעודה ראשונה וַיַעַש כֵן אַהֲרֹן , להגיד שבחו של אהרן שלא שינה [ח, ג ורש"י]. מדוע יש צורך לומר שלא שינה? ברור שאהרן לא שינה! רבים השיבו שהכוונה שלא שינה את יחסו ,למצווה, כלומר, שהמצווה ריגשה אותו בפעמים האחרונות כמו בפעמים הראשונות. השבוע

בהספידו את ר' גרשון אדלשטיין , ,הרינו כפרת משכבו ,שנפטר השבוע ר' אליעזר כהנמן, יבדל

לחיים ארוכים, השיב אחרת , ואפילו הפוך – שהמצווה לא הלחיצה אותו בפעמים הראשונות

.כמו בפעמים האחרונות

יש לשים לב כי מדובר בשני פשטים הפוכים, אך משלימים – מצוות העלאת אור נרות המנורה ריגשה את אהרן, מצד אחד לא יותר מדי בהתחלה, ומצד שני לא פחות מדי בהמשך. ממצוות העלאת האור של אהרן, נלמד כולנו על כל מצוות התורה, שאת ימי תשלומי זמן מתנה ציינו

,במרבית ימות השבוע החולף, מצוות התורה שכולן העלאת אור, בבחינת אורייתא שעלינו

לעשותן לא מתוך רגש מופרז ולא מתוך יובש, לגילוי אור ה' בכל ל .פרטי האישיות

.סעודה שנייה ,]בעוד פסח שני כל כולו יוזמת ישראל, "ויקרבו לפני משה ולפני אהרן" [ט,ו ,]נסיעת המחנה, שבאה מיד אחריו, כל כולה יוזמת ה', "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" [שם כג ,להורות על כך שבעוד בתורת הפרט יש מקום לחידושי הפרט, בתורת הכלל אין מקום כזה

וישנה הנחיה מוחלטת של ה', ויותר מכך, על כך שתורת הפרט כל כולה מתוך הנחיה מוחלטת ,של תורת הכלל, לגילוי כלליות התורה והעם. מתוך כך מתגלים היחסים הראויים בתוך התורה

.שאת ימי תשלומי זמן מתנה ציינו במרבית השבוע

.סעודה שלישית ּומִי יִתֵן כָל עַם ה' נְבִיאִים '[יא, כט], בקריאה פשוטה, כלל פרטי עם ה נביאים, ובקריאה עמוקה יותר, כלל עם ה' נביא, ובקריאה העמוקה ביותר, כלל עם ה' נביא ומתוך כך כלל פרטי עם ה' נביאים, לגילוי אחדות ה' וישראל בכלל ובפרט, המתבטאת

.בתקשורת ביניהם הנקראת נבואה

.כן יהיה עמנו תמיד את התעלות עולם זו, המתבטאת בשביתתנו ממלאכה שבאה אחר שביתת ה' ממלאכה, מטרימה ,ירידתנו אל העולם ותיקונו, וזה מה שאנו עושים בימות השבוע

.ירידה שכל כולה צורך עלייה

.סעודה רביעית מדיבת משה רעה על ידי מרים ובמובן מסויים גם על ידי אהרן בסוף פרשת בהעלתך, דיבה שעם כל חומרתה, "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה", איננה אלא דיבה פרטית, הגוררת עונש פרטי של "הלא תכלם שבעת ימים", גלות ממקום הפרט הטבעי, המחנה

של אחיה משה ממנו התרחקה בדיבורה, אל דיבת הארץ רעה על ידי רוב נשיאי ישראל

בתחילת פרשת שלח, דיבה שהיא דיבה כללית, וממילא גוררת עונש כללי של "ובניכם יהיו .רעים במדבר ארבעים שנה", גלות ממקום הכלל הטבעי, ארץ ישראל ממנה התרחקו בדיבורם

עם זאת, גלות זו איננה אלא "שבעת ימים" או "ארבעים שנה", לעולם היא איננה נצחית, לגילוי

.האחדות המוחלטת, הסגולית והבלתי מותנית, של מרים ושל משה, ושל העם והארץ