מתוך כיוונים של זיוי לשבת פרשת בהר

לק"י

מ תוך כיוונים של זי וי לשבת פרשת בהר

תשפ "ג

בהר-בחקתי

.בואי כלה .בפרשתנו אנו קוראים על שבת הארץ, השמיטה לך ולעבדך ולאמתך- לפי

שנאמר (שמות כג יא) ואכלו אביוני עמך, יכול יהיו אסורים באכילה לעשירים, תלמוד

לומר לך ולעבדך ולאמתך, הרי בעלים ועבדים ושפחות אמורים כאן [רש"י כה, ו], לא

כסתירה בין פרשיית משפטים לפרשייתנו, אלא כהשלמה– בשבת המקום ה' נוכח, כל ישראל "עמך", גם הבעלים וגם העבדים, הגדרות שאינן אלא הגדרות מעמדיות ולא הגדרות כלכליות

כאביונים, אינם אלא אביונים, כולם תלויים בו, תלות שמביאה אותם לידי עשירות, תלות שכל

כולה אחדות.ם

,כך בשבת הארץ היא שבת המקום, אמנם כפי שאנו לומדים בסוף פרשתנו לֹא תַעֲׂשּו לָכֶם

אֱלִילִם... אֶת שַבְּתֹתַי תִשְּמֹרּו ּומִקְּדָשִי תִירָאּו [כו, א- ב], שבת האדם, המתבטאת בקדושתו ובהימנעותו מעבודה זרה, שבת הזמן עליה יש לשמור, ושבת המקום, היא השמיטה ההופכת

את כל הארץ למקדש ממנו יראים אנו, שבתות אלו אינן אלא אחד. אשר על כן, אם כך בשבת

המקום, הרי שכך גם בשבת הזמן, אליה אנו נכנסים, וכך גם בשבת האדם, הוא הצדיק הנקרא

שבת, "יום שבת איהו משה רבינו" [זהר יתרו נה.] וממשיך דרכו ר' שמעון , שאת יומו חגגנו

,השבוע ומתוך כך כל ממשיכי דרכו הצדיקים שבכל דור ודור .

.סעודה ראשונה וְּאִם לֹא יִגָאֵל עַד מְּלֹאת לֹו שָנָה תְּמִימָה וְּקָם הַבַיִת אֲשֶר בָעִיר אֲשֶר לא

לֹו חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹנֶה אֹתֹו לְּדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַיֹבֵל ][כה, ל . מניסוחה של התורה עולה כי

יסוד דין לא יצא ביבל הוא כיוון שעליו להיות לכל הפחות שנה תמימה בתוך הנכס החדש (זאת מניסוחה של התורה ולא מניסוחו של רב ספרא המובא ברש"י, בו נראה שלא מדובר בדין

.)בזיקה אלא בדין ביובל

שני רבדים אלו מלמדים אותנו את היחס בין האדם לאדמה, בין העם לארצו. ברובד הראשון של התורה, אין הזיקה ביניהם זיקה רגילה, שכן בשונה מבזיקה בין אדם לחפץ, בה החפץ הוא ,חלק מהאדם, בזיקה בין אדם לאדמה, אכן במובן מסויים היא חלק ממנו בהיותה שייכת לו

,אמנם במובן אחר הוא חלק ממנה בהיותו עליה, בתוכה וניזון ממנה . במובן הזה, האדם

.והאדמה אינם שניים, כי אם אחד ממילא קניין אדם אדמה לא יכול להתבצע ברגע, מדובר ביחס ארוך של יצירת זיקה מהותית, שנה שלמה, שרק בסופה האדם והאדמה קשורים וממילא

היובל יכול לחול עליהם. כך גם בין העם לא רץ, ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, אך גם עם

ישראל שייך לארץ ישראל ., הם אחד

היחס בין יום העצמאות, אותו ציינו לפני שבועיים, ליום ירושלים, אותו נציין השבוע, הוא בדיוק

זה– תשע עשרה שנה וכמה שבועות, שהיו אותה יצירת זיקה ארוכה, שכללה גם מחיר דמים לא מבוטל, בדיוק בגלל הייחודיות הזו אותה תיארנו שביצירת זיקה בין אדם לאדמה, בין עם לארץ. ובראש אותה ארץ, העיר ומקום הבית, שרק בהיותם קשורים לעם הזה בפועל, ניתן

,לומר שאכן, נוצרה הזיקה .התגלתה אחדות העם והארץ

לק"י

.חתימת ספר ויקרא ספר זה, ספר קריאת ה' לישראל, שכל עניינו השראת השכינה, מסתיים באזהרה לא ללכת עם ה' בקרי בקללות בחקתי, לאזהרת ישראל שלא יהפוך את הקריאה לקרי חלילה, שיבין, מתוך הקודש שבמרכזו המתואר בספר זה, שכל מפעלותיו אינם אלא הופעת

,ה' עליו ,אינם קרי כי אם קריאה לגילוי אותו קודש שבמרכזו על כולו ו ב .כך לגילויו בכל ההוויה

.סעודה שנייה

.סעודה שלישית

.כן יהיה עמנו תמיד וזרעתם את השנה השמינת ואכלתם מן התבואה ישן ,][כה, כב ,להורות על כך שמתוך העשירות הבאה מן האביונות עליה דיברנו ב'בואי כלה' בשבת הארץ נמשכת עשירות גם לשנים שאינן שבת הארץ, ואם כך בשבת המקום, הרי שכך גם בשבתות

.הזמן והאדם

.סעודה רביעית

יום ירושלים

'ערך ירושלים כלפני ה

תשפ "ב

בהר

.בואי כלה נכנסים אנו ליום שבת, שבת הזמן, שבפרשייתו מופיעה פרשיית שבת הארץ, שבת המקום. בשלושה מימדים מתקיימת ההוויה, במקום בזמן ובאדם, ודווקא בספר הזה הם מופיעים בספר יצירה, להורות סדר מעלתם מצד האדם, שבדרך בה הוא חוויה הוויה זו אנחנו עוסקים. מעלתו של המקום הוא הכי גבוה, בהיותו הכי קרוב לה' ולקביעותו, אחריה מעלתו של

הזמן שאמנם חולף אך לא נתון לבחירתה החופשית של התודעה, ואחריה מעלתו של האדם

.שגם חולף וגם נתון לה

השביתה היא המצב בו הדבר הוא כשלעצמו, ללא תוספות ומעטפות. לכן "כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'", שבת הארץ היא המצב בו אמורה להיות הארץ

תמיד, אלא שאתם לא יכולים להכיל שביתה, שהיא כאמור המצב בו הדבר כשלעצמו, כה קבועה כזו. לכן אתלה עבורכם את השביתה הזו בזמן, "שש שנים תזרע שדך... ובשנה .השביעת שבת לה'", ולכאורה שלא כפסוק הפותח את הפרשייה, וזאת בשל האילוץ האנושי

אתם לא יכולים לחוות את הקביעות הזו של המקום, לכן השביתה, שהיא היותו של המקום

כשלעצמו, כלומר, בקביעותו האבסולוטית, תיתלה בזמן, ובכך לא .תחדל מהיות אבסולוטית

גמישות זו של ה' והכלתו את חוסר היכולת שלנו להכיל את קביעותו האבסולוטית, אותה אנו פוגשים בשבת זו, מולידה את שני הזמנים הקדושים שאנו הולכים לשהות בהם במהלך השבוע הקרוב. האחד, פסח שני, שהוא ביטוי מוכנותו של ה' להיפתח אלינו בהיותנו טמאים ובדרך

רחוקה, כלומר, מנ ועי כניסה בשלבים מסויימים למקדש, לקדושת המקום ,שבמציאות הגשמית הגדולה מדי מאיתנו, כאמור, ובו בעצם קדושת המקום מתלבשת בקדושת הזמן. השני, לג

לק"י

,בעומר, שהוא ביטוי מוכנותו של ה' להיפתח אלינו בהיותנו נעדרי הכרת וחווית העליונים עולמותיו של ה', כלומר, מנועי כניסה בשלבים מסויימים לחכמת הסוד, שיאה של קביעות המפגש עם ה', לקדושת המקום שבמציאות הרוחנית, "יראה כל זכורך את פני האדון ה', דא

."רשב"י

בכך מתגלה הקודש הנמצא בכל המימדים, כל אחד לפי עניינו ולפי היכולת שלנו לנוע בתוכו ,

,למעלה ולמטה .ובכך מתגלה אחדות ה' ומתוכה אחדותו עמנו, מתוך התגמשויות והכלות

.סעודה ראשונה :הפרשה, שראשיתה בפרשיית השמיטה, פותחת במילים וַיְּדַבֵר ה' אֶל מֹשֶה

בְּהַר סִינַי לֵאמֹר . רש"י מביא את הספרי בתחילת הפרשה, השואל על פשר המיקום בו נאמר

:צו זה, הר סיני מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה

שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן

.ודקדוקיהן מסיני.נבאר את הדברים

הר סיני , בהיותו,המקום בו עם ישראל קיבל את התורה הוא הזמן בו האדם לומד תורה כעיסוק

,ראשי כשהוא ב עומק ה וב רוחב ה ,ואילו השמיטה , בהיותה זמן שבתוך מערכת שנות העבודה ,יש לו לאדם זמן ללמוד את התורה היא הזמן בו האדם לומד תורה כעיסוק משני , כשהוא

בצדה , והמצוות הן אותם עיסוקים שבזמן הזה הם העיסוק הראשי, כלומר, עולם החול . ?לכאורה, עולה השאלה: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני?", כלומר, מה הקשר בין שני הזמנים

,במבט פשוט אין שום קשר בין השניים! אכן, כאן עונה לנו המדרש ,התשובה בגוף השאלה

"שמיטה אצל הר סיני", הם בשניות, יש להם קשר , העיסוק המשני בתורה נולד מהעיסוק

.הראשי, ומתעצב על ידו

אמנם כאן עולה צורך להסביר, "והלא כל המצות נאמרו מסיני", אם אתה אומר שהעיסוק המשני

בתורה נולד מהעיסוק הראשי בה ומתעצב על ידו, הרי אתה חייב לומר שיש קשר בין עולם

!הקודש לעולם החול, הרי הנה יש מרחב קודש בתוך עולם החול

,אכן כשם שבשמיטה נאמרו כל ענייניה בהר סיני, כך גם שאר המצוות, כלומר, זה לא שעולם הקודש ועולם החול מנותקים, ואין קשר בין העיסוק הראשי בתורה לעיסוק המשני, אלא הם מחוברים ויש ביניהם קשר, ולא זו בלבד, אלא שהם באמת אחד, ולא רק מרחב הקודש בעולם

החול מושפע מעולם הקודש , אלא גם עולם החול מכללותו, שהופך בעצם להיות כולו מרחב .קודש בעולם החול ואפילו גם ההיפך, לא רק שמיטה יונקת מהר סיני, גם כל שאר המצוות

.בכך מתגלה הקודש הכללי שבכל העולמות

הדברים מתקשרים ללג בעומר, שיחול בשבוע הקרוב , מתוך השבת הזו . בלג בעומר, יום חתונתו או פטירתו של התנא האלהי ר' שמעון, אנו מציינים את קבלת חכמת הסוד. חכמת הסוד לא מדברת על העליונים בלבד, היא מדברת על התחתונים, כפי שהם משתלשלים מהעליונים, ובמושגים שהשתמשנו בהם, היא לא עוסקת בעולם הקודש בלבד, כי אם גם

במרחב הקודש שבעולם החול, ויותר מכך, אפילו בעולם החול, בהיות כולו מרחב קודש בתוך

.עולם החול ואפילו מרחב חול בתוך עולם הקודש

.סעודה שנייה :ר' לוי יצחק כותב על פרשיית השמיטה ושבתה הארץ שבת לה', כי דרך

'העולם לחרוש שדה שנה אחד ולהניח בור שנה ב' כדי שיהיה יפה להוציא הזרע (עי

ב"ב כט, א), על זה בא מאמר השם יתברך ושבתה הארץ שבת לה', שבשנת השמטה

שישבות הארץ, לא תהיה השביתה מחמת טובות הארץ, רק שבת לה', מחמת צווי

לק"י

.השם יתברך על האדם לקיים את השמיטה בחינת "שבת לה'", עבור ה', ולא עבור עצמו, אף

.שיש תועלת לקרקע ממנה

" ,רבנו לכאורה קשה מהמשך הפרשייה וְהָיְתָה שַׁבַׁת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה," לפתע אנו מגלים כי

,שבת הארץ איננה לה', כי אם לכם! אכן אפשר להסביר זאת (גם אם דעתו של ר' לוי יצחק לא תהיה נוחה מהסבר זה), על ידי ההבנה ש .ישנן שתי רמות בשבת הארץ

הרמה הראשונה, כרונולוגית ומהותית, מה שמתבטא בסדר ההופעה בפרשייה, היא בשאלת

מניעו של האדם לשבות. מדוע האדם שובת את שבת הארץ? "שבת לה'", רק כי כך ציווה .'ה הרמה השנייה היא בשאלת מניעו של ה' לצוות את השביתה הזו, וזה "והיתם שבת הארץ לכם ,לאכלה". מדוע ה' מלכתחילה ציווה אותו כך? כדי להיטיב לו, כמו תמיד, הרי טבע הטוב להיטיב

.'ומי טוב מה

בכך מתגלה האחדות המלאה של ה' ושל ישראל, עד כדי כך שכל אחד מהצדדים רק מנסה להיטיב לשני, וכחלק מהטבה זו כל אחד מהצדדים גם מכיל את רצונו של הצד השני להיטיב לו, ונהנה מכך בעיקר מפני שהצד השני מהנה אותו. לכן גם ה' מכיר בכך שהשבת הזו היא

שבת לה', וגם אנו מכירים.בכך שהשבת הזו היא לנו לאכלה, וזאת מתוך אחדותנו

.זהו גם עניינו של פסח שני, החל השבוע, ממש מתוך השבת הזו בפסח שני אנו נטהרים מהטומאה, מתקרבים מהדרך הרחוקה, ושבים לדבקותנו בה', המתבטאת בקרבן הפסח בבית

.חיינו אשר בהר הקודש ,כמסופר בתורה בפרשת בהעלתך, ה' לא ציווה על פסח שני מיוזמתו

?אלא מיוזמתנו. מדוע ,ה' מכיל רוצה אותנו כפי שאנחנו, גם את הטומאה ואת המרחק שבנו

"השכן אתם בתוך טמאתם". לכן אין לו שום עניין לצוות על פסח שני. לעומתו, אנו רוצים אותו ,כפי שהוא, בטהרה ובקרבה, לכן אנו מבקשים שיצווה על פסח שני. הוא מכיל את רצוננו זה בכך שהוא מצווה עלינו פסח שני, ואנו מכילים את רצונו זה, בכך שאנחנו מבקשים ממנו פסח

שני. ב .פסח שני מתגלה אחדותנו

.פרק ג באבות קג

.סעודה שלישית כִי לִי בְּנֵי יִׂשְּרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶר הֹוצֵאתִי אֹותָם מֵאֶרֶץ מִצְּרָיִם

אֲנִי ה' אֱֹלהֵיכֶם [ויקרא.]כה, נב מה פשר החזרה בפסוק, "לי בני ישראל עבדים", ואז שוב

."עבדי הם"? לכאורה היה מספיק אחד הביטויים

יש שתי עבדויות של ישראל לה', עבדות מלמעלה, בה ה' מעביד את ישראל ובכך גורם לו להיות עבד, זו עבדות שהיא העבדה, ועבדות מלמטה, בה ישראל עובד את ה' ובכך הוא מבטא

.את היותו עבד, וזו עבדות היא עבודה עבדות מלמעלה, העבדה, היא מה שרמוז בביטוי "לי בני ישראל עבדים", שה' קודם לישראל, ואילו עבדות מלמטה, עבודה, היא מה שרמוז בביטוי

.'"עבדי הם", שישראל קודם לה

עוד יש להבחין איך מסר זה קשור לתחילת הפרק, בפרשיית השמיטה, מתוך הנחה שכל פרשייה יכולה להיות מוסברת על ידי תחילתה וסופה. בין טעמי השמיטה אנו מוצאים את הטעם ,שניתן לתארו כטעם המפורש בתורה, והוא מתקבל לאור ההקשר בו מופיעה הפרשייה הזו

פניותו של ישראל ,מעבדות לכל גורם אחר היזומה על ידי ה' כדי שיוכל להיות עבדו. זו העבדה

עבדות מלמעלה. לעומתו, אחד הטעמים האחריהם , המובא בשם אבן עזרא ולפי הרב יוסף צבי רימון רמוז בהדגשת התורה כי השמיטה היא "שבת לה'", הוא חתירת התורה לספק לו

.לישראל זמן להגות בו בתורה

לק"י

נשים לב, הטעם שה' נתן הוא העבדתו את ישראל, ואילו הטעם שישראל נתן הוא עבודתו את ה'. בדיוק אותה "שבת לה'" המבטאת את ההעבדה היא אותה "שבת לה'" המבטאת את העבודה. בכך מתגלה כי שניות העבדויות הללו היא רק הרובד החיצוני של אחדותן, מתוך

.'האחדות של ישראל ושל ה

הדברים קשורים גם לשני הזמנים שישנם השבוע, מתוך שבת זו , פסח שני ולג בעומר. הם .קשורים לפסח שני כיוון שפסח שני בהיותו שני לפסח ראשון, משלים את המהלך של פסח

פסח ראשון הוא עבדות מלמעלה, יוזמתו יוזמת ה', כמתואר לראשונה בספר שמות, ספר ,גאולת ה' את ישראל מעבדות פרעה והעבדתם לו. לעומתו, פסח שני הוא עבדות מלמטה יוזמתו יוזמת ישראל, כמתואר בספר במדבר, ספר מסע ישראל במדבר, לכתם אחרי ה' בארץ

לא זרועה , וחתירתם להיות עבדים לו ., וזאת כאמור מתוך אחדותן ואחדותם

הם קשורים גם ללג בעומר שכן לג בעומר משלים את מתן תורה , שהיא ספר עבדות ישראל

.'לה התורה הייתה נסתרת, ואת חלקה הראש ון גילה ה' בכבודו ובעצמו במעמד הר סיני ,

ביוזמתו המלאה . חלקה השני ה משיך להיות נסתר, למשך שנים ארוכות, עד שבא אחד

מ ישראל, ר' שמעון ב ן ,יוחאי וביוזמתו התקיים בו "גילה כל הנסתרות". אותה תורה, שהיא

כאמור ספר עבדות ישראל לה', התגלתה על ידי ה', והתגלתה על ידי ישראל ,, בשתי עבדויות

.וגם זה, מתוך אחדותן ואחדותם

.כן יהיה עמנו תמיד כהמשך לדברינו בכניסת השבת . ,"השבת היא "מקור הברכה ,ואם כן

הרי שבזכות שבת הזמן ושבת האדם, ניתן להמשיך הלאה, ולספוג אפילו את שבת המקום . כל דברינו היו בכניסת השבת, שהיא דרכנו לפגוש את קדושת המקום על ידי קדושת הזמן ועל

ידי קדושת האדם, אך באמת, מתוך השבת הזו, המתחוללת בתוך שנה שלמה של קדושת המקום, השנה השביעית, אנו יכולים לפגוש אפילו את שבת קדושת המקום, וגם זה, מתוך

.אותו קודש כללי הנמצא בכל מערכות החיים

.סעודה רביעית בסוף הפרשה אנו פוגשים את הפסוקים הבאים [כה- :]כו

(נה) כִי לִי בְּנֵי יִׂשְּרָאֵל 'עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶר הֹוצֵאתִי אֹותָם מֵאֶרֶץ מִצְּרָיִם אֲנִי ה

אֱֹלהֵיכֶם: (א) לֹא תַעֲׂשּו לָכֶם אֱלִילִם ּופֶסֶל ּומַצֵבָה לֹא תָקִימּו לָכֶם וְּאֶבֶן מַׂשְּכִית לֹא תִתְּנּו

בְּאַרְּצְּכֶם לְּהִשְּתַחֲֹות עָלֶיהָ כִי אֲנִי ה' אֱֹלהֵיכֶם: (ב) אֶת שַבְּתֹתַי תִשְּמֹרּו ּומִקְּדָשִי תִירָאּו

:'אֲנִי ה

:ובתחילת הפרשה הבאה

(ג) אִם בְּחֻקֹתַי תֵלֵכּו וְּאֶת מִצְֹּותַי תִשְּמְּרּו וַעֲׂשִיתֶם אֹתָם: (ד) וְּנָתַתִי גִשְּמֵיכֶם בְּעִתָם

:וְּנָתְּנָה הָאָרֶץ יְּבּולָּה וְּעֵץ הַשָדֶה יִתֵן פִרְּיֹו

פרשת בהר מתארת בעיקר מצוות שבין אדם לחברו, שכולן נשענות על הפסוק החותם את פרשיית היובל, והקובע כי רק לה' ישראל עבדים. לכאורה, אין קשר בין מצוות אלו למצוות שבין אדם למקום. אמנם גם מעצם הסמיכות, ועוד יותר מכך שבוחרים אבותינו להבחין בין שתי

הפרשות הללו, פרשת בהר ופרשת בחקתי, באופן שלא מפריד בין מצוות בין אדם לחברו ,למצוות בין אדם למקום, כאשר שני הפסוקים האחרונים, השייכים למצוות בין אדם למקום והיינו יכולים לראות בהם תחילת העניין הבא, מחוברים לפרשת בהר, בה מצוות בין אדם

.לחברו

לק"י

בכך התורה ובעקבותיה אבותינו להם ניתנה מביעים עבורנו ,את שניות תחומי המצוות הללו

את השפעת היחס בין אדם למקום על היחס בין אדם לחברו ואת ההשפעה של היחס

ההפוך., מתוך האחדות המלאה של היחסים הללו, וממילא של תחומי המצוות הללו

תשפ"א

בהר-בחקתי

.בואי כלה ,שבת בה אנו קוראים על מצוות השביעית, בשנה השישית. בשבת זו, שבת הזמן אנו, בני האדם, שובתים ומתרגלים את שבת המקום שעתידה לבוא עלינו בקרוב מאוד בעזרת .ה'. בשבת זו אנו מחברים את שבת הזמן עם שבת המקום, ועם שבת האדם, השבת שלנו

בכך אנו מתחברים לשבת– נוכחותנו במרחב אלהי ונוכחות אלהית במרחבנו– בכל עצמנו

.ובכל צדדינו

יום אחדות ירושלים

לכניסת היום הקדוש .ולהילולא דשמואל הנביא מה הקשר בין יום אחדות ירושלים להילולת ?שמואל הנביא, שלפי אחת מהדעות מתחוללים באותו תאריך נעיין בשני אירועים בחייו של ,שמואל, שיכולים להסביר זאת. האחד, דרישת העם משמואל מלך. שמואל מתרעם על כך

" .כיוון שהם מואסים את ה' ממלוך עליהם. הם רוצים מלך, ככל הגויים וַׁיֹּאמֶר ה' אֶל שְמּואֵל שְמַׁע בְקֹול הָעָם לְכֹּל אֲשֶר יֹּאמְרּו אֵלֶיָך כִּי לֹּא אֹּתְָך מָאָסּו כִּי אֹּתִּי מָאֲסּו מִּמְֹלְך עֲלֵיהֶם ", שמואל .'עצמו היה מלך! אך הוא היה מלך שביטא את מלכותו של מלך אחר ומכוחו הוא ינק, המלך ה

המלכות של שמואל היא המלכות של ה', בכך שהם מאסו בשמואל הם מאסו בה', בכך שהם

.מאסו בה' הם מאסו בשמואל

.השני, הורדת שאול מכס המלכות כאשר שאול מבין שהעם לא יהיה מוכן לצאת עבור אנשי יבש גלעד למלחמה, הוא מאיים עליהם דרך הבקר שלהם, כלומר, הוא מנסה לפגוע להם

,בפרנסה. בכך שאול מבטא את רעיון האמנה החברתית התפיסה הלאומית הקיימת בחלק

,מהאומות .אנשים מתחברים על בסיס האינטרס המשותף שלהם

,שמואל, בקרעו את המעיל לשנים עשר חלקים, מבטא את הרעיון ההפוך, האחדות החברתית התפיסה הלאומית שאמורה להתקיים באומה היהודית, שאנשים לא מתחברים על בסיס האינטרס המשותף, אלא אנשים מלכתחילה כלל אחד, וההתפרטות שלהם מרחיבה את הגוונים הקיימת באחדות הזו. "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום", היא מעליך, היא לא

שייכת אליך, אתה בא בתפיסה כל כך צר .ה וקטנה, שאין לך מקום במלכות ישראל

אם כן, שני עקרונות אלו מנחים את שמואל, שמואל תופס את מלכות ישראל כמבוססת על .'מלכות ה' על ישראל, ושמואל תופס את אחדות ישראל כמבוססת על אחדות ישראל עם ה דוד, מחליפו של שאול, יאחוז בשני העקרונות הללו ובכך ימשיך את מלכותו של שמואל, הוא

ילך אחרי ה' ויעשה את רצ ,)ונו (כולל רצונו במצוות התשובה, מה ששאול לא עשה עד מותו מתוך הבנה שמלכותו היא מלכות ה' על ישראל, וימקם את בירת מלכותו בשטח לא- שבטי לצד המקום בו הוא יודע שייבנה המקדש ובעצמו רוצה לקדם זאת, מתוך הבנה שאחדות ישראל

.'היא אחדות ישראל עם ה

לק"י

זהו עניינה של ירושלים, שיש בה את מקום מלכות ה' על ישראל, המקדש , שבנפש הוא הכהן

הגדול, או אצלנו, תלמידו המובהק, שמואל הנביא , ו לצדו יש בה את מקום אחדות ישראל עם ה', ארמון המלך, שבנפש הוא המלך מבית דוד. בכך מושלם המהלך של הוצאת שני העקרונות הללו מן הכוח אל הפועל, האחד על ידי שמואל הנביא, והשני בהשראת שמואל הנביא על ידי

.דוד, בירושלים

.עקידת יצחק בפרשת העקידה [בראשית כב], שהתחוללה במקום המקדש בירושלים אנו .מוצאים גם את ברכת הארץ והזרע שמגיעה לאברהם

(יב) וַׁיֹּאמֶר אַׁל תִּשְלַׁח יָדְָך אֶל הַׁנַׁעַׁר וְאַׁל תַׁעַׁׂש לֹו מְאּומָה כִּי עַׁתָה יָדַׁעְתִּי כִּי יְרֵא אֱֹלהִּים אַׁתָה וְלֹּא

חָׂשַׁכְתָ אֶת בִּנְָך אֶת יְחִּידְָך מִּמֶנִּי: (יג) וַׁיִּשָא אַׁבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַׁיַׁרְא וְהִּנֵה אַׁיִּל אַׁחַׁר נֶאֱחַׁז בַׁסְבְַׁך ָבְקַׁרְנָיו וַׁיֵלְֶך אַׁבְרָהָם וַׁיִּקַׁח אֶת הָאַׁיִּל וַׁיַׁעֲלֵהּו לְעֹּלָה תַׁחַׁת בְנֹו: (יד) וַׁיִּקְרָא אַׁבְרָהָם שֵם הַׁמ קֹום הַׁהּוא ה' יִּרְאֶה אֲשֶר יֵאָמֵר הַׁיֹום בְהַׁר ה' יֵרָאֶה: (טו) וַׁיִּקְרָא מַׁלְאְַׁך ה' אֶל אַׁבְרָהָם שֵנִּית מִּן

הַׁשָמָיִּם: (טז) וַׁיֹּאמֶר בִּי נִּשְבַׁעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַׁעַׁן אֲשֶר עָׂשִּיתָ אֶת הַׁדָבָר הַׁזֶה וְלֹּא חָׂשַׁכְתָ אֶת בִּנְָך ְאֶת יְחִּידֶָך: (יז) כִּי בָרְֵך אֲבָרֶכְָך וְהַׁרְבָה אַׁרְבֶה אֶת זַׁרְעֲָך כְכֹוכְבֵי הַׁשָמַׁיִּם וְכַׁחֹול אֲשֶר עַׁל ׂש פַׁת

ְהַׁיָם וְיִּרַׁש זַׁרְעֲָך אֵת שַׁעַׁר אֹּיְבָיו: (יח) וְהִּתְבָרֲכּו בְזַׁרְעֲָך כֹּל ּגֹויֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶר שָמַׁעְתָ ב:קֹּלִּי

.לצאת היום הקדוש ""תשכון בתוכה", "ברחמים תשוב .. ירושלים היא כלי, כלי לאור ה' בעולם הארץ כולה מבטאת את האור המקיף, "ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה", אך ירושלים את האור הפנימי, האור שבתוך הכלי. בירושלים האחדות המלאה של ה' ושל ישראל לא מתבטאת

בהתמסרות של האחרונים, אלא דווקא בהזדהות שלהם. ה' שוכן בתוך ישראל בי 'רושלים, ה שב אליהם ברחמים בירושלים. אחרי הגלות הנוראה, שהיא נפרדות, אנחנו מגלים את אחדותנו המלאה עם ה' בשני השלבים הללו, בהתחלה שלב ההתמסרות, שהתבטא ביום הקדוש יום

.העצמאות, ולאחר מכן שלב ההזדהות, שהתבטא ביום הקדוש שכעת אנו ביציאתנו ממנו