על הספקות לפרשת נשא

לק"י

ז סיון ה'תשעז

על הספקות

לפרשת נשא

מספר הארות על דברי מי השלוח לפרשתנו:

א. ד"ה וידבר ה' אל משה לאמר – רבנו כותב שבמתן תורה לא נקבע רצון ה' בלב ישראל ממש, אלא רק בהקמת המשכן. מדוע? במתן תורה ישנה פסיביות עצומה מצד ישראל, עד כדי כך שלפי המדרש, בני ישראל אפילו לא הצליחו להישאר בחיים, כלומר, לא רק שישראל לא שייכים באקטיביות בתורה, אלא הם אפילו לא שייכים כלל בתורה. הם אפילו לא בדרגת מקבל. לכן מתן תורה הוא מאוד חיצוני עבור לבם של ישראל. הקמת המשכן מחדדת נקודה הפוכה ממתן תורה כפי שאנו מציירים אותו – המשכן נמצא בלב המחנה, בליבם של ישראל. הוא נבנה על ידם. ה' לא זורק אותו על ישראל, אלא יורד אליו בבחינת ושכנתי בתוכם, ונכנס בתוך תחום מוגבל, בכלים של ישראל. הם צריכים לשאת אותו ולהעבירו ממקום למקום (בשונה מהתורה, שהיא תמיד תישאר נבדלת מהאדם, והיא תשא את נושאיה, החומרים מהם עשוי המשכן, יינשאו על ידי נושאיהם האנושיים, כיוון שהם שייכים להנהגה אלהית שונה מהותית מהנהגת התורה). מדובר בהנהגה אלהית שאינה חיצונית לישראל, אלא הנהגה הנקבעת עמוק עמוק בליבותיהם.

ובזה תובן גם משמעות העמקת המסר האלהי פנימה – ניצחון שבעת עממים. כדי לנצח דבר המנוגד לקדושה, לא מספיק שהקדושה תהיה חיצונית לאדם. היא צריכה לבוא מתוכו, ובלאו הכי, הוא לא יוכל להשתמש בה, שהרי אין לו בה שום שייכות.

ב. ד"ה נשא את ראש – מדוע דווקא ההיכנסות לספקות מובילה לסבלנות? הרי ההיפך הוא הנכון, הספקות מובילים ללחץ ולבלבול! נראה שמהותית, ההיכנסות לספקות של רבנו אינה סתם התלבטות, היא מקום בו האדם מבין כי בכל יש אמת מסויימת, אלא שיש צורך לבררה והאדם לא יכול לעשות זאת באופן מלא, וזה מה שגורם ללחץ אצל רוב האנשים. הוא כותב בפרשת תולדות שבני ישראל יכולים להיכנס לספקות כיוון שה' מברר עבורם את הספקות (וממילא ברור שכל בני ישראל, במצב האידאלי, צריכים להיכנס לספקות לכתחילה), וממילא ברור שהאדם יהיה בנחת, הרי ברור לו מי באמת מברר הספקות ומי רק כלי שרת!

ג. ד"ה בבני קהת – עולה מדברי רבנו כאן להדיא שהכוונה לשם שמים בהיכנסות לספקות היא זו שהפכה את בני קהת להיות המנושאים מיתר בני ישראל. במובן הזה, אפשר שהאדם הנכנס לספקות לשם שמים, הוא היחיד שבאמת מצליח לחוות את החוויה שבה הוא מברר את הדברים באמת, מתוך מגמה בולטת לשם שמים. כאשר אדם מברר את הספק לפי מדדים אובייקטיביים כביכול, הוא יפספס הכל, כיוון שהוא לא מכיר בכך ששכלו והמדדים האובייקטיביים מקורם בשמים. רק כאשר אדם קושר את עצמו לשמים, הוא יכול להצליח לברר את הספקות ולהגיע דרכם לשורשם, הוא ה' יתברך.

ד. ד"ה וישלחו מן המחנה – עולה בפשטות מדברי רבנו שהוא לא שולל לחלוטין עצבות, והדברים מנוגדים מאוד לדברי רבי נחמן בהרבה מקומות, ויסוד המחלוקת ביניהם צריך בירור. לפני כן, נקדים ונברר את יסוד מחלוקתם באשר לספקות. נראה שרבי נחמן מעודד עבודת ה' בפשיטות, לא במובן שאדם לא מתעסק בספקות, אלא שאדם כלל לא מבין מהם ספקות, הוא לא מדבר כלל בשפה זו. כאשר ישאלוהו איפה אלהים היה בשואה, הוא לא יסתפק לרגע ואז ישוב לעבודה בתמימות, אלא הוא לא יבין את השאלה כלל. אם כך אנו מגדירים את טענתו, הרי שסברתו תהיה שבסוף כל שכל התנוצצותו מלמעלה (שיחות הר"ן ה), וממילא ברור שאין שום משמעות לחקירות המגיעות מהאדם עצמו.

לעומתו, רבנו מעודד עבודת ה' בספקות, כיוון שהוא מבין שהאדם מבטא את רצון ה' בעולם, וממילא אם לאדם יש ספקות, עליו לא להסתלק מהם, שכן מן הסתם ה' הכניס אותו אליהם, ועליו לזרום עם רצון ה'. ספקות מגיעים לאדם בעל כרחו, הוא רק צריך להיפתח אליהם לחלוטין (ולא להכיר בהם ואז להיסגר, או לחילופין כפי שהצעתי ברבי נחמן, להיסגר מהם מלכתחילה).

אם כן, ברור שיש כאן גם השלכה לעצבות. אדם שחי בספקות, חי בעצבות, כיוון שהוא תמיד טרוד. לעומתו, אדם שחי ללא ספקות וברור לו הכל, שמח וטוב לב. הדברים מדוקדקים מדברי רבנו שהשמחה שייכת אך ורק למחנה השכינה. כלומר, רק כאשר אדם נמצא בנוכחות אלהית מלאה הוא יכול לשמוח, כיוון שאז כל הספקות מתחוורים, אך כאשר הוא חי בעולם הזה כפי שהוא, בהיותו בספקות, חייו עצובים.

אפשרות אחרת להסבר מחלוקתם זו, היא לפי ההבנה שבמשנת רבנו, הספקות נועדו לברר את הספקות, וכפי שהוא כותב בד"ה הקודם. אם כן, כל מה שהאדם עושה הוא לחדד את החוויה שלו בתוך העולם הזה, מתוך הבנה שחוויתו זו אף היא התבטאות של רצון ה'. הספקות חשובים, כיוון שהם מביאים את האדם לעצור בתוך עצמו ולדון. הם מחייבים אותו להתמקד בחייו הפרטיים ולפתח את החוויה שלו. לפי זה, ברור שעצבות, שבמהותה היא חוסר תנועה והתכנסות, היא דבר שיכול לקרות גם לתלמידי חכמים, והוא לא שלילי בהכרח. לכן במחנה שכינה אדם שמח, כיוון שאז חוויתו היחידאית מתקשרת למכלול שלם, וממילא הוא כבר נמצא בתנועה ובחיוניות.

לעומתו, רבי נחמן מבין את האדם לא כחוויה שעליו לחדד, אלא כקשר חי עם אלהים, קשר רציף שאל לו להיפסק (ואפשר שלכן הוא נמנע מספקות – ספקות מנתקים ומרחיקים את האדם מה'). לכן הוא רואה בעצבות דבר בעייתי, הרי היא מותירה את האדם בתוך עצמו, מה שמונע ממנו לקשור את עצמו לאלהיו.

וזו אולי גם נקודת המחלוקת בין הרב קוק לרבנו. בפרק העלאת ניצוצות במידות הראיה מתאר הרב קוק את הבירורים כדברים השייכים בחפצא – האדם מברר את הדבר העומד מולו. אך אצל רבנו נראה שאין זה דין בחפץ אלא דין באדם – האדם עצמו מאותגר על ידי הצורך בבירור הקיים בחפצא, אך צורך זה איננו הנקודה, הנקודה היא הצורך של האדם לברר את עצמו, המציאות היא רק הטריגר.

ה. דבר אל בני ישראל וכו' – רבנו מביא פסוק המדבר על מעילה וקושר אותו לגזל הגר, מה הקשר בין מעילה לגזל הגר? יש לומר שרבנו מדקדק מפסוקים שונים בהם נראה שפגיעה בגר, יתום ואלמנה כמוה כפגיעה בה' עצמו כביכול, כפי שכתוב בכל מיני מקומות, וממילא דומה מעילה לגזל הגר. כמו כן, הוא כותב שדברי הזהר שעל גזל הגר אין תקנה, אינם באמת, אלא כוונתם רק לעורר את האדם לתפילה שלא ייכשל חלילה בגזל הגר. ולכאורה ניתן לומר גם כפי שרבים כותבים על דברי הזהר שאין תקנה על שפיכת זרע לבטלה, שכוונת הזהר להרתיע (ולא לגרום לאדם להתפלל על כך), שזו הכוונה גם בדברי הזהר הללו.

ו. ד"ה איש איש כי תשטה אשתו וכו' – יסוד מוסד במשנת רבנו הוא שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. נראה שרבנו מדגיש אותו כיוון שהוא מבין בשונה מהוגים אחרים, המבינים שאדם יכול להגיע לקומות מסויימות גם ללא כשלונות, שאין האדם יכול להגיע כלל לשום מדרגה ללא כשלון בתורה, וזה פשט המאמר "אין אדם עומד על דברי תורה" משמע אין עומד כלל ולא חצי עומד.

כמו כן, רבנו מבדיל כאן בין תורה שבכתב הכוללת בתוכה באופן מובנה גם כשלונות, לתורה שבעל פה האוהבת את האדם וחפצה בטובו. והדברים זוקקים עיון. אפשר שכוונת רבנו היא שהתורה שבעל פה מתחשבת בצרכי האדם, ואולי אפילו ניתנת לעיצובו. היא לא מוכנה לגרום לו להיכשל. לכן בעוד התורה מנסה לחשל את האדם על ידי כשלונותיו, בבחינת ספיקא דאורייתא לחומרא, היינו שהאדם מסתפק בדברי תורה ונתקע בחומות בצורות, חכמים לא מנסים לחשל את האדם, הם מנסים להוסיף לקומתו עוד נופך, הבא בעזרת נחת. לא מדובר בקומה חדשה לחלוטין שעליה האדם יעמוד, כיוון שהם לא מאתגרים את האדם, לא גורמים לו לברר את עצמו ולהעמיק בחווייתו, וממילא לא יכולים לעשות זאת, אך הם מוסיפים לו עוד נופך, בבחינת ספיקא דאורייתא לקולא, היינו שכאשר אדם מסתפק בדברי חכמים הם לא נלחמים איתו ותובעים ממנו, אלא מקלים עליו. יש לחדד, אף התורה לא מאתגרת את עצם החיים, כיוון שכל עניינה של התורה הוא לעמיק את חוויתו הפנימית של האדם, בבחינת וחי בהם, אך היא בהחלט תובעת ממנו לוותר על טובות החיים, לעומת דברי חכמים, שלא תובעים ממנו אפילו את זה, אלא רק מיטיבים לו.