כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת – על פמיניזם יהודי-דתי – לפרשת פנחס – זיו חן זצ"ל

כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת

על פמיניזם יהודי-דתי

זיו חן זצ''ל

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה: וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ: וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה': ס

היה מצופה ממשה לומר לאותן בנות צלפחד: מי אתן שתערערו על ההלכה? אם ההלכה קבעה כי רק הבנים יורשים, אין לחלק בין מקרה שבו ישנם בנים למקרה בו אין בנים – רק בנים יורשים! בנות צלפחד הללו חצופות הן, מתנגדות להלכה בשל מוסרן הטבעי והמערבי. לא זו בלבד, אלא שבנות צלפחד הללו לא באות בצנעה ומנסות לקדם את מטרותיהן בהדרגתיות. הן באות לפני כל גדולי הדור והעם פתח אוהל מועד ושוטחות את טענותיהן מוטות האג'נדה שלהן. אכן, חצופות היו בנות צלפחד, לכאורה.

אך משה מקריב את משפטן לפני ה', כיוון שהוא מבין שיש בדבריהן היגיון. בנות צלפחד ומשה מבינים שזה שהתורה קבעה כי רק הבנים יורשים אין זה בשל סיבה מהותית, שרק בנים יכולים לרשת את אביהם מוסרית, אלא אך ורק כיוון שזה הנוהג המקובל בימיהם, והתורה לא מחפשת לעשות מהפכות סתם. לכן סמכה התורה על המציאות, שבה לבסוף את כולם יירש מישהו, אם לא כל הילדים, רק חלקם. אך לפתע עולה מן המציאות גם תרחיש אחר, תרחיש בו אף אחד לא יירש את המנוח, וזה נטו בשל אותו נוהג מקובל שאין לו שום סברה מוסרית-מהותית. משה מקריב את משפטן לפני ה'. מאבק לשם השגת הצדק הזה, לשם קידום המגמה האלהית במקרים של עיוות כאלה, ראוי הוא לבוא לפני ה', ולא רק בצנעה, אלא בראש חוצות, כנגד אלו המפרשים את דבר ה' בפשטותו ובקטנותו, במקום לפרשו בסודו וברוחבו.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ: וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו: וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו: וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: ס

ה' לא רק מקבל את דברי בנות צלפחד אודותיהן, אלא גם מחיל אותם על יתר העיוותים שיכולים להיגרם בנידון. לפנינו מקרה חריג בו במקום שההלכה תשפיע על האדם, האדם משפיע על ההלכה. נראה שחכמים קשרו את המקושש לצלפחד, לא רק בשל היותו אדם אנונימי שמת במדבר, אלא בשל העובדה שההלכה הופרתה מהתקדים שלו, בדיוק כמו בסיפור בנות צלפחד. כשהתורה עברה משפת האידאות לשפת המעשים, היא הפכה בכך מאינסופית לסופית. לכן היא עלולה לאפשר עיוותים. את העיוותים הללו על האדם לתקן. אל לו לפחד ממה תגיד החברה השומרת על התורה, כיוון שהחברה השומרת על התורה הזו לא מבינה את האידאות העומדות מאחורי המעשים שהתורה מנחה לעשות. כך עשו בנות צלפחד, ולא רק שהתורה לא גערה בהן, אלא אדרבה, היא קיבלה את דבריהן ושינתה עצמה. טוב נעשה אף אנו אם נתקן את עיוותי התורה מתוך הבנה שהתורה עצמה הייתה רוצה בכך.