קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ – פרשת ראה לאור הפטרתה – זיו חן זצ"ל

לק"י/כו אב ה'תשפ

1

קְדֹוׁש יִשְרָאֵל כִי פֵאֲרָך

פרשת ראה לאור הפטרתה

זיו חן ז צ ''ל

:הפרשה נפתחת (יא) בציווי על מעמד הברכה והקללה

(כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַּיֹום בְרָכָה ּוקְלָלָה: (כז) אֶת הַבְרָכָה אֲשֶר תִשְמְעּו אֶל מִצְֹות 'ה' אֱֹלהֵיכֶם אֲשֶר אָנֹכִי מְצַּוֶה אֶתְכֶם הַּיֹום: (כח) וְהַקְלָלָה אִם לֹא תִשְמְעּו אֶל מִצְֹות ה

אֱֹלהֵיכֶם וְסַרְתֶם מִן הַדֶרְֶך אֲשֶר אָנֹכִי מְצַּוֶה אֶתְכֶם הַּיֹום לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱֹלהִים אֲחֵרִים אֲשֶר לֹא יְדַעְתֶם: ס (כט) וְהָיָה כִי יְבִיאֲָך ה' אֱֹלהֶיָך אֶל הָאָרֶץ אֲשֶר אַתָה בָא שָמָה

ַלְרִשְתָּה וְנָתַתָה אֶת הַבְרָכָה עַל הַר גְרִזִים וְאֶת הַקְלָלָה ע ל הַר עֵיבָל: (ל) הֲלֹא הֵמָה בְעֵבֶר הַּיַרְדֵן אַחֲרֵי דֶרְֶך מְבֹוא הַשֶמֶש בְאֶרֶץ הַכְנַעֲנִי הַּיֹשֵב בָעֲרָבָה מּול הַגִלְגָל אֵצֶל

ֶאֵלֹונֵי מֹרֶה: (לא) כִי אַתֶם עֹבְרִים אֶת הַּיַרְדֵן לָבֹא לָרֶשֶת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶר ה' אֱֹלהֵיכ ם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְתֶם אֹתָּה וִישַבְתֶם בָּה: (לב) ּושְמַרְתֶם לַעֲׂשֹות אֵת כָל הַחֻקִים וְאֶת

:הַמִשְפָטִים אֲשֶר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַּיֹום

,לכאורה, עצם המציאות של ברכה ושל קללה, ובודאי האידאליזציה של מעמד הברכה והקללה מחדדות את היחס בין ה' לישראל בתור יחס של שכר ועונש. יש מצוות, והן מולידות שכר, ויש ,עברות, והן מולידות עונש. הכל נמדד לפי המעשים. לפי זה, ארץ ישראל עומדת לרשות ישראל

הם יכולים ל קיים מצוות ולהשאר בה, והם יכולים לא לקיים מצוות ולקיים ההפך, ולא להשאר בה. בהפטרה הנביא ישעיה (נד- :נה) מציג יחס אחר

ִ(יא) עֲנִּיָה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵה אָנֹכִי מַרְבִיץ בַפּוְך אֲבָנַיְִך וִיסַדְתִיְך בַסַפִירִים: (יב) וְׂשַמְת י

'כַדְכֹד שִמְשֹתַיְִך ּושְעָרַיְִך לְאַבְנֵי אֶקְדָח וְכָל גְבּולְֵך לְאַבְנֵי חֵפֶץ: (יג) וְכָל בָנַיְִך לִמּודֵי ה ַוְר ב :שְלֹום בָנָיְִך: (יד) בִצְדָקָה תִכֹונָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶק כִי לֹא תִירָאִי ּומִמְחִתָה כִי לֹא תִקְרַב אֵלָיְִך ַ(טו) הֵן גֹור יָגּור אֶפֶס מֵאֹותִי מִי גָר אִתְָך עָלַיְִך יִפֹול: (טז) הן הִנֵה אָנֹכִי בָרָאתִי חָרָש נֹפֵח

ָבְאֵש פֶח ם ּומֹוצִיא כְלִי לְמַעֲׂשֵהּו וְאָנֹכִי בָרָאתִי מַשְחִית לְחַבֵל: (יז) כָל כְלִי יּוצַר עָלַיְִך לֹא יִצְלָח וְכָל לָשֹון תָקּום אִתְָך לַמִשְפָט תַרְשִיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם מֵאִתִי נְאֻם

ה': ס

(א) הֹוי כָל צָמֵא לְכּו לַמַיִם וַאֲשֶר אֵין לֹו כָסֶף לְכּו שִבְרּו וֶאֱכֹלּו ּולְכּו שִבְרּו בְלֹוא כֶסֶף ּובְלֹוא מְחִיר יַיִן וְחָלָב: (ב) לָמָה תִשְקְלּו כֶסֶף בְלֹוא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְלֹוא לְׂשָבְעָה שִמְעּו

שָמֹועַ אֵלַי וְאִכְלּו טֹו ב וְתִתְעַנַג בַדֶשֶן נַפְשְכֶם: (ג) הַּטּו אָזְנְכֶם ּולְכּו אֵלַי שִמְעּו ּותְחִי נַפְשְכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְרִית עֹולָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶאֱמָנִים: (ד) הֵן עֵד לְאּומִים נְתַתִיו נָגִיד

ָּומְצַּוֵה לְאֻמִים: (ה) הֵן גֹוי לֹא תֵדַע תִקְר א וְגֹוי לֹא יְדָעּוָך אֵלֶיָך יָרּוצּו לְמַעַן ה' אֱֹלהֶיָך

וְלִקְדֹוש יִׂשְרָאֵל כִי פֵאֲרְָך: ס

גם כאן מוסכם שקיום מצוות מביא לשכר, "בצדקה– תכונני", "רחקי מעשק– ,"כי לא תיראי "כל כלי יוצר עליך לא יצלח". אמנם אנו לא מוצאים כאן את ההקבלה הבולטת אותה אנו מוצאים בפרשתנו. להפך, אנו מוצאים כאן קריאה להעדפת השכר: "הטו אזכם ולכו אלי, שמעו ותחי

נפשכם", "הוי כל צמא לכו למים", וקריאה לזניחת העונש: "למה תשקלו כסף בלוא לחם וי גיעכם

לק"י/כו אב ה'תשפ

2

בלוא לשבעה", כאילו ה' מנסה לשכנע אותם. פתאום אנו מוצאים שה' איננו שופט, הנותן טוב ,לטובים ורע ורעים, אלא הוא אב רחמן. בדיוק מתוך האבהות הזו, ישנה גם מציאות של עונש אך היא רק מתוך האבהות הזו, מתוך הדאגה שלו לבניו. יותר מכך, היא לא רק מבטאת את

האבהות הזו, אל א היא גם מחדדת אותה, שכן עתה הבנים הללו אינם סתם בנים, אלא הם בנים שהולכים בדרך אביהם, וממילא ה' נקרא על שמם, "קדוש ישראל", וזאת "כי פארך", הוא

מפאר את ישראל והם מפארים אותו ., כלומר, הם אחד

כך ניתן להבין גם את דברינו בפרשה. ההצגה של השכר והעונש כעומדים אחד מול השני, הם

רק הביטוי הנמוך ביותר של האחדות המלאה בין ה' לישראל, הביטוי הנמוך המתרחש במרחב הכי נמוך– הארץ. אמנם הביטוי הנמוך הזה כל עניינו איננו רק לבטא את האחדות המלאה

:הזו, אלא גם לחדד אותה, וכך מסתיימת הפרשיה

(לא) כִי אַתֶם עֹבְרִים אֶת הַּיַרְדֵן לָבֹא לָרֶשֶת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶר ה' אֱֹלהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְתֶם אֹתָּה וִישַבְתֶם בָּה: (לב) ּושְמַרְתֶם לַעֲׂשֹות אֵת כָל הַחֻקִים וְאֶת הַמִשְפָטִים אֲשֶר

:אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַּיֹום

,הארץ הזו היא הארץ "אשר ה' אלהיכם נתן לכם", זו לא ארץ המשפט, זו ארץ שבה ישנו משפט .אך הוא מחדד את האחדות המלאה ביניכם, עובדה שה' נותן לכם אותה, כלומר, אתם אחד גם כאן אנו מוצאים שוב את ההעדפה הבולטת של ה' לשכר הנובע מקיום המצוות: "ושמרתם

לעשות את כל החקים ו.את המשפטים", כיון שהם הביטוי והחידוד לאחדות המלאה בינינו לכן ,"גם שבת זו היא תמיד שבת מברכין של חודש אלול, שהוא ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי

.אני ודודי איננו אלא אחד