שמיני – שרץ שהבאיש ושרץ סרוח מעיקרא- מתוך כתביו של זיו חן זצל

לק"י

כה אייר ה'תשעז

שרץ שהבאיש ושרץ סרוח מעיקרא

לפרשת שמיני

בפרשתנו מופיע דין שמונה שרצים (ויקרא יא, כט-ל:)

וְזֶה לָכֶם הַטָמֵא בַשֶרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹּׁלֶד וְהָעַכְבָר...

:מסביר רש"י

,כל טומאות הללו אינן לאיסור אכילה אלא לטומאה ממש להיות טמא במגען.

.ניגע באיזו נקודה בסוגיה נתחיל בבשר שרץ שהבאיש ולא ראוי לאכילת כלב– האם בשר

כזה מטמא? בכך נחלקו בש"ס):בכורות (כג בר פדא ורבי יוחנן . הרמב"ם פסק ,כרבי יוחנן

ש .אין בשר כזה מטמא המנחת חינוך (קנט) מעיר שהרמב"ם לשיטתו– גם נבלת עוף טהור

לא יכולה לטמא .אם היא נפסלה מאכילת כלב

הדברים לכאורה מאוד קשים, הרי בפשטות, יש הבדל גדול בין טומאת נבלת עוף טהור לבין

טומאת שמונה שרצים. טומאת נבלת עוף טהור היא טומאה התלויה באכילה (ולכן היא

מטמאת ,)בבית הבליעה וממילא סביר שהיא לא תטמא אם היא נפסלה מאכילת כלב, הרי

אין לה כבר שם אוכל, אך טומאת שמונה שרצים היא טומאה התלויה במגע, כפי שהדגיש לנו

.רש"י לעיל, וממילא השאלה האם הבשר ראוי לאכילת כלב או לא רלוונטית האמת ש אפשר להקשות קושיה זו על כל השיטה הזו, שטומאת שמונה שרצים תלויה בראויות לאכילת כלב .

הדברים מזמינים סברה מחודשת– טומאת המגע ב שרצים שייכת לעולם הטומאות התלויות

באכילה, אף שהיא טומאה התלויה במגע. אך ?מה הקשר בין שתי הקטיגוריות של הטומאות

,טרם נענה ניגע בעוד דין. בטומאת נבלה ישנו מושג של סרוחה מעיקרא, היינו כאשר הנבלה

מוכת שחין עוד טרם מותה, וממילא "הואיל ואיפגמא מקודם שבאה לידי נבלה לא חל

"שם נבלה עליה (רש"י עבודה זרה סח.). המעשה רוקח והברכי יוסף מבינים שכיוון שהרמב"ם השמיט דין זה מדבריו לגבי שרץ, מובן שהוא סובר שהוא לא קיים, וגם שרץ סרוח

.מעיקרא חל עליו שם שרץ והוא מטמא אך המנחת חינוך דוחק ש ,כוונת הרמב"ם גם אליו והוא סמך על מה שהוא כתב בדיני טומאת נבלה, ולכן הוא לא כתב זאת. שוב צפה הקושיה

– מה הקשר? טומאת נבלה היא דין באכילה, וברור שנבלה מוכת שחין ולא ראויה לאכילה

?לא תטמא, אך מה בין זה לטומאת מגע כשמונה שרצים

.אנסה לענות כאשר מעיינים בפרשה, אנו מגלים שלפני דין שמונה שרצים, הופיעו בתורה הבהמות, הדגים והעופות שאינם טהורים, וטומאת נבלת בהמה טמאה. לאחר דיננו, מופיעה .טומאת אוכלין, טומאת נבלת בהמה טהורה וסיכום של כללי הזיהוי של המאכלות האסורות

כל פרשת שמיני מערבבת בין ענייני מ .אכלות אסורות לטומאה אנו מוצאים גם ביטויים מפורשים השייכים לטומאה כאשר התורה מסבירה את הבעייתי .ות במאכלות אסורות טומאות התלויות באכילה וטומאת התלויות במגע במאכלים כרוכות ירדו מן השמים, מה

שמתבטא בעירוב של התורה בין שתיהן. ממילא ברור ששני העולמות מאוד קרובים, ואולי זה

הבסיס להשוואת הרמב"ם והמנחת חינוך בין שרץ .לנבלת עוף טהור ,ראוי לציין שלפי דברינו

לכאורה היה אמור להיות הפוך– דווקא טומאת האכילה תיתלה בטומאת המגע, וכאן אנו

.רואים מציאות הפוכה. ואכתי צריך עיון, והנראה לעניות דעתי כתבתי

לפי דברינו, האכילה והטומאה כרוכות הן האחת בשנייה ומכאן שיתוף הפרמטרים, אך מנחם

וובר הציע לי תשובה אחרת– האכילה והטומאה אינן כרוכות האחת בשנייה, אלא עצם החפצא דשרץ נמדד לפי פרמטרים של מאכלים, בהיותו מאכל (כפי שכל חפצא נמדד לפי הפרמטרים שהוא שייך בהם), וממילא ברור ששרץ שהבאיש ושרץ סרוח מעיקרא יימדדו לפי

פרמטרים של .מאכלים, שכן אין לו חלות שם שרץ אם הוא באוש או סרוח מעיקרא

:וורט

רבים שואלים: איך ייתכן שנדב ואביהוא הצדיקים בני הצדיק חטאו ונכנסו עם אש זרה? מי השלוח לפרשתנו מסביר שכאשר אדם זוכה להתגלות אור ה' בלי לבושים, הוא גם לא רואה את הגדרים והסייגים אותם הוא רואה בדרך כלל. לטעמו, שהם היו בבחינה כזו, הם רצו

"שיוסר מהם עול הגדרים". לפי זה, מובנת התשובה לשאלתנו– הם לא עשו זאת בכוונה

.רעה, אלא מתוך כוונה להגיע לאור כה גדול שהם בכלל לא צריכים לבושים, מצוות והלכות