משה ואהרן, נדב ואביהוא – לפרשת שמיני – זיו חן זצ"ל

משה ואהרן, נדב ואביהוא

לפרשת שמיני

זיו חן זצ''ל

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ב) וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה': (ג) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה: (ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם: (ה) וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה': (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה': (ז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה':… (כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים: (כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: (כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:

משה ואהרן מקדמים בעם את ההבנה שהַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם. הם גורמים להם לשבור את הריחוק הפשוט שיש ביניהם לה', וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה, ולא זו בלבד, אלא שבני ישראל אפילו חווים, בדיוק כפי שמשה ואהרן אמרו להם, את הנוכחות הזו, וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה. העדה מתקרבת, ואף וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. האש האוכלת את העולה ואת החלבים, איננה אש הורגת, כי אם אש טובה, אש מחממת ומאירה, אש המרתכת את ישראל לה'.

מיד אחר כך:

(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:

בני אהרן, נדב ואביהוא, בסך הכל ממשיכים מגמה זו. הם לוקחים איש מחתתו ועושים את שלהם. נדב ואביהוא הם בני אהרן, הם ממשיכים את הרעיון הרדיקלי של להיכנס אל הקודש ולמשוך משם ברכה. הם לא עשו שום דבר בניגוד לאביהם או לדודם. לכן אפשר לפרש את הסיפור אחרת מהמקובל. אין כאן שום חטא. נדב ואביהוא לא חטאו, נדב ואביהוא הקריבו עצמם. הם לקחו איש מחתתו, הם הפכו את האישיות שלהם למחתה, הם התבטלו לחלוטין לה'. הם נותנים בעצמם אש, הם מבעירים את עצמם, הם מעלים עצמם עולה. הם שמים על עצמם קטורת, הם קושרים את עצמם לה'.

בעקבות כך, נדב ואביהוא נלקחים באשו של ה'. הם מתים, אך לא בשל העדר ה', אלא לפני ה'. אין זו אש הבוערת בבשר החוטאים, זו אש הבוערת על פתילת הצדיקים. נדב ואביהוא לא עשו שום דבר רע. הם פשוט התעלו למדרגה גבוהה עד כדי כך שהיא לא אפשרה חיים.

פירוש אחר ניתן ללמוד מדברי התנחומא (א):

ויהי ביום השמיני. זה שאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח) מי היה זה אהרן שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים, ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה אמר להם משה לאהרן ולבניו שמרו אבלות שבעת ימים עד שלא יגיע בכם, ושמרתם את משמרת ה' שכך שמר הקדוש ברוך הוא שבעת ימים אבילות עד שלא הביא את המבול כביכול. ומנין שנתאבל שנאמר (בראשית ו) וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו ואין עציבה אלא אבל שנאמר (שמואל ב יט) ותהי התשועה ביום ההוא לאבל על ישראל כי אמר העם כי נעצב המלך על בנו, וכן עזרא אמר לישראל בשעה שהיו בוכין איש אל אחיו ואיש אל בנו לכו אכלו משמנים ושתו וגו' ואל תעצבו כי חדות ה' הוא מעזכם (נחמיה ח) באותה שעה שמר הקדוש ברוך הוא שבעת ימי האבל עד שלא הביא את המבול שנאמר (בראשית ז) ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ וכן הוא אומר לאהרן ולבניו כשם שנתאבל הקדוש ברוך הוא על עולמו עד שלא הביא את המבול, אף אתם שמרו את ימי האבל עד שלא יגיע בכם.

נקל להבין מדוע לנהוג מנהגי אבלות לפני המבול (למרות שאפשר להקשות מדוע לפני ולא אחרי), הרי במבול נהרג כל הדור ההוא, כמעט כל האנושות דאז, אך לא מובן מה היחס בין אבלות למשכן, הרי אף אחד לא נהרג בה, ולהיפך, המשכן נותן חיים לא לוקחם.

אך באמת ניתן לדקדק מהכלל אין עציבה אלא אבל, שאין יסוד האבלות הוא בעצב, אלא להיפך, העצב יסודו באבל, בעצירת החיים. אנו לא מתאבלים על האבדן עבורנו, אלא על עצם עצירת החיים עבור האדם, מה שמשפיע עלינו ישירות, וגם אנחנו עוצרים את חיינו. אנחנו יושבים על הרצפה, לא יוצאים מהבית. חוסר השמחה הוא רק סימן לעצירת החיים, לכן אין עציבה אלא אבל, היינו שהעציבה איננה הנקודה אלא האבל, והעציבה נגרמת ממנה.

לפי זה, אפשר להבין שאף כאשר שמחים, אם עוצרים את החיים, זהו אבל. בנידוננו, משה ואהרן שמחים מאוד יחד עם כל ישראל, אך עוצרים את חייהם, ולכן הם מתאבלים. הם לא עצובים, הם פשוט מהוססים, ורק איפשהו מאחורה-מאחורה במוחם הם שמחים, וגם שמחתם איננה הנקודה. הם יושבים פתח אהל מועד, הם לא ניגשים אליו, הם חוששים. באמת מפחידה הנוכחות האלהית בארץ. עד עתה התיחסנו אליה כדבר שמחודש שאפשר להתקרב אליו, אך כעת אנו מציעים שהקרבה אליו עדיין ממיתה.

משה ואהרן נכנסו באופן מבוקר. הם לא נכנסו כדי להתמסר, הם לא נכנסו כדי להעלות עצמם לעולה, הם נכנסו וידעו שהם עוד מעט יוצאים כדי לברך את העם. נדב ואביהוא לא נכנסו כדי למשוך ברכה, הם נכנסו כדי להיות כלולים לחלוטין במידת הדין, וכך היה.

היו משמרים ולא היו יודעים על מה משמרים כמה שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע, ועת ומשפט יודע לב חכם (קהלת ח) זה משה שכבר אמר ליה הקדוש ברוך הוא ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט), מתקדש אני שם במכבדי והיה משה משמש כל שבעת ימי המלואים והיה מתירא לומר שמא מדת הדין פוגעת בו שנאמר ונקדש בכבודי ולא עשה אלא אמר לאהרן שמרו אבל שבעת ימים א"ל למה א"ל כך אמר לי הקדוש ברוך הוא כי כן צויתי, כיון ששמרו שבעת ימי האבל ובא יום השמיני נכנסו נדב ואביהוא להקריב פגעה בהן מדת הדין ונשרפו שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' בא משה ואמר לאהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש והיכן דבר במדבר סיני ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, וכן אמר משה לאהרן העת שאמר לי בקרובי אקדש חשבתי כי בי או בך יפגע ועכשיו אני יודע כי הם גדולים ממני וממך, וידום אהרן היה לו הדבר לנחמה לכך נאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע.

משה מתירא לומר שמדת הדין פוגעת בו, אך כאשר אהרן מתעקש ושואל למה, הוא נכנע ואומר כי כן צויתי. מצות ה', הדין שלו, מכניעים אותי ואומרים לנו לעצור את חיינו. הדין, ההגבלה, עוצרים את החיים, משתקים אותם ומשביתים את פעילותם. אלא שאחר כך מתברר שלא במשה ובאהרן פגעה מדת הדין, אלא בנדב ואביהוא. הם גדולים מאיתנו, אמר משה לאהרן, אנחנו חשבנו שביכלתנו להיות שייכים לדין לחלוטין, להתכלל לגמרי במגמה האלהית הכובשת והסוחפת, התובעת והדורשת שישנה בעולם, אך באמת אין זה ביכלתנו כלל. נדב ואביהוא הצליחו לקחת אש זרה אשר לא צוה אותם, ולהכניס אותה לתוך המחתות שלהם ולמקדש. אש זו התחברה לאש שיצאה מלפני ה' והן נהיו אש אחת.

עם זאת, הם לא האידאל. הם הבחינה הכי גבוהה, אך ה' לא חפץ בבחינה הכי גבוהה. ה' חפץ בנו, כאן בארץ, ולא באש האוכלה שלו. ה' הכי אוהב אותם והם הכי כלולים בו, אך נוכחותו בעולם מתעצמת יותר על ידינו. חידושם של נדב ואביהוא היה בכך שהם יכלו לצאת מהקופסה, לצאת מהדוגמות דעלמא הדין ולהתכלל בה', לאשתאבא בגופא דמלכא. בעוד הם חוו בטלות מלאה, היינו לא מעשה ההתבטלות בפועל, אלא חוית בטלות, היינו תחושה שאני לא צריך לבטל את עצמי כדי להיבטל, אני כבר כך עכשיו. משה ואהרן מקריבים קרבן, אך יש תחומים בחיים שלהם שה' עוד לא אמר להם לבטל, למשל, אש זרה, ולכן הם לא מבטלים אותם בה'. בחוית הבטלות אין שום פער בין אש זרה לאש לפני ה' – הכל לפני ה'.

אלא שהם לא הבינו שמשה ואהרן, הזקנים והמבוגרים, לא התבטלו, אלא היו בטלים. הם לא חוו בטלים כמו נדב ואביהוא, אלא ממש היו בטלים. הם מכניסים, מהדלת האחורית, את המנחה. ה' ציוה אותם על חטאת ועל עולה, אך הם הכניסו גם מנחה, כיון שמבחינתם היא יכולה להיקשר לקודש. הם לא מקטינים ראש, אך הם גם לא יוצאים ממנו. כיון שהאש הזרה נתפסת בעיניהם כלא-קשורה, הם לא מקריבים אותה. הם באמת לא חושבים שהיא קשורה, אך בפועל הם בובה של ה' בעולם ולכן הם בטלים בפועל. בעוד נדב ואביהוא חוו בטלות מלאה, משה ואהרן היוו בטלות מלאה.