בית המקדש בית או מקדש

בית המקדש: בית או מקדש?

לפרשת תצוה ולחודש אדר

זיו חן זצ''ל

בסוף פרשת תרומה נאמר:

(יח) אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים וְקֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת: (יט) לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ וְכָל יְתֵדֹתָיו וְכָל יִתְדֹת הֶחָצֵר נְחֹשֶׁת:

ובכך מסתיימת הפרשה העוסקת בציווי בניית המשכן. אז מצוה התורה בתחילת פרשתנו:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

לאחר מכן מתחיל הציווי על עשיית בגדי הקודש לכהנים:

(א) וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן: (ב) וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת:

מה הקשר בין נר התמיד לבניית המשכן ולעשיית בגדי הקודש? מדוע הוא נמצא באמצע הציוויים הללו?

אפשר לראות את המקדש משתי בחינות. האחת, מקום עבודה. השורש עב"ד מופיע בהקשר למקדש פעמים רבות, וברור שיש קשר בין כינוי חכמים את התפילה "עבודה שבלב" לכך שהיא באה כתחליף לקרבנות. המקדש כולו בנוי על עשייה ועל פעילות. השנייה, בית. בבית (באותם ימים) ישנה קטורת הנותנת ריח טוב, בבית יש מנורה הנותנת אור ושלום בית, בבית יש שלחן עליו אוכלים ובבית יש חדר התיחדות של בני הזוג לשם זר לא ייכנס, קודש הקדשים שלהם, שם פניהם איש אל אחיו, ושם הסודות הכי כמוסים שלהם ספונים בארונות חייהם, כתובים על אש תמיד לבנה, סודותיהם ושברי סודותיהם.

אם כן, איך אפשר ליישב בין שתי הבחינות הללו? נציע שתי דרכים. האחת, איזה אופי של פעילות יש לפעילות המקדש? לפי אותה השואה לתפילה, אפשר לומר שהתקרבות לה'. הקרבנות הם מחוה, כפי שאנו נותנים מחוה לאנשים שאנו רוצים להתקרב אליהם. לפי זה, חיצוניות המקדש היא המקום בו נערכת הפעילות המרכזית (העזרה), אך פנימיותו היא הבית (הקודש וקודש הקדשים). במקדש אנו עושים מעשים חיצוניים היוצרים אצלנו תחושת בית, המקום בו אין צורך לעשות מעשים.

השנייה הפוכה. הפעילות במקדש נעשית בחוץ, בעזרה, לא כיון שיש בו דיאלקטיקה של חיצוניות ושל פנימיות, אלא כיון שהמקדש כולו הוא בית, וכשם שלבית יש חצר, חיצוניות הבית, כך למקדש יש עזרה, חיצוניות המקדש. אין החיצוניות שונה מהפנימיות, אלא אדרבה, אף היא פנימיות, במובן מסוים. בחצר אנו פועלים כדי ליפות את הבית, פעולה שאיננה פעולה, שכן היא לא מתכונת ליצור, ענינה לא בתוצאה, ענינה בעצם הפעולה. פרחי הנוי ומעט הפירות והירקות אותם אנו מצמיחים בחצר לא נתפסים אצלנו כביזנס, אלא כפלז'ר, לא כעשייה אלא כהויה.

לפי זה, יובן ענין נר התמיד באמצע הפרשות. נר התמיד הוא מרכז המקדש. נר התמיד מבטא את האור שישנו בבית, את שלום הבית. לכן מסביבו, לקישוט בלבד, נמצאים הציוויים אודות חיצוניות הבית וחיצוניות האנשים המשרתים בבית. נר התמיד הוא מרכז המקדש. הוא לא כמו קרבנות, אותם אנו מביאים כאמור רק כדי ליפות את הבית, ואותם אנו מביאים, מסיימים והולכים. נר התמיד דולק תמיד, וזה ענינו, לבטא את הקשר התמידי בין השכינה לישראל החיים יחדיו.

רבים מלמדים שאדר מלשון אדר, היינו צמח חזק וקבוע. ענין נר התמיד הוא ענין האדר, הקשר התמידי שלנו עם ה', גם כאשר אנו הולכים ועושים נסים בידינו, ללא הזכרת שם ה' במגילה. חודש אדר הוא מזל דגים, כיון שהדגים, החיים בים, ולכאורה חיים את חייהם מתוך מוטיבציות שונות ובמגמות שונות, אך תמיד חיים בים, ואם יצאו מהים ימותו. אנו חיים כמוהם, בימו של ה', ובחוץ אנו מתים. אנו פועלים את פעולותינו בעולם, לא מתוך כוחו של ה' ולא בתוך קשר רצוי על ידינו עם ה', אלא מתוך הכרת עומק שחיים שללא ה', בכל פינותיהם וזויותיהם, לא שוים כלום.