נר תמיד לפרשת תצוה

נר תמיד

לפרשת תצוה ולשבת זכור

זיו חן זצ''ל

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

אציע שתחילת פרשת תצוה הינה חלק מהמהלך של פרשת תרומה ולא חלק מהמהלך של פרשת תצוה. בפרשת תרומה אנו מוצאים תיאור נרחב של המשכן וכליו מהפנים החוצה. בתחילה, מתואר הארון, הנמצא בקודש הקדשים. לאחר מכן, מתוארת הכפורת, הנמצאת על הארון. אז מתוארים השולחן והמנורה, הנמצאים בקודש. כאשר באים אנו לצאת מן הקודש אל העזרה, מתואר מבנה המשכן עצמו והפרוכת (מה שמעלה את האפשרות שהפרוכת איננה חלק מקודש הקדשים או מהקודש, אלא חלק מקירות המשכן, ובתוכם לא רק הקירות המבדילים בין המשכן למחוצה לו, אלא גם בין המקומות השונים בתוך המשכן). לאחר מכן, מדובר על המזבח, הנמצא בעזרה, ועל חצר המשכן עצמה. וכאן מגיע נר התמיד המתואר בתחילת פרשת תצוה.

יתכן שעניין נר התמיד המגיע כאן, הוא לחדד שוב, בסוף תיאור המשכן וכליו, את הסיבה להם, אותה סיבה שתוארה בריש כל התיאור – ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. בנקל אדם עלול להתרכז בפרטי הלכות הבניין כאשר הוא שוכח את תוכנו ואת עניינו, ולכן יש להדגיש אותם גם בהתחלה וגם בסוף.

אם כן, מה עניינו של נר התמיד, וממילא מה עניינו של המשכן? עניינו של המשכן הוא עשיית המקדש מצידנו עבורו, כלומר, המשכן הוא בית ה' בו אנו מתאחרים, אך במקביל ה' שוכן בתוכנו על ידי המשכן, כלומר, המשכן הוא ביתנו בו מתארח ה' (שניות זו אולי הובילה לחקירה האם הכהנים, המשרתים במקדש, הם שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן). נר התמיד מבטא את התמידיות של הקשר בינינו לבינו. אין כאן שניות, יש כאן הדדיות, יש כאן יחס. היחס הזה הוא יחס של אהבה, אחווה, שלום ורעות, יחס של בית. חלק מעניינו של בית הוא שיחס אוהב זה הוא תמידי ונצחי. נר התמיד מבטא את האור ואת החום שישנם בקודש מעצם היותו, ושתמיד יהיו בו.

כנגד נר התמיד, נוכל אולי להציב את אש התמיד, שתמיד תוקד על המזבח, לא תכבה. אך אש התמיד הזו לא נמצאת בתוך הבית, כיוון שאש שורפת מבנה עצים כמשכן, ואף מבנה אבנים כבית המקדש, היא מצליחה להחריב. אותה אש לוהטת ושוקקת תמיד ישנה באותו מקום, אך אין היא מבטאת יחסים של בית, אלא יחסים של חצר, כיוון שהיא לא מבטאת תהליך פנימי המתרחש בתוך האדם, אלא התרגשות חיצונית החולפת עליו (ואם תאמר – אם כן, מה היא עושה בכלל בתוככי עבודת ה'? יש לומר, שאש זו הגיעה מלמעלה למטה, ולכן היא ראויה, אף שהיא חיצונית לאדם).

כאשר אנו מדליקים את נרות השבת, אנו חותרים לשלום הבית המשותף לנו ולה'. שבת היא בחינת מקדש, כיוון שאמנם יש בה יסוד גדול של ה', אך יש בה גם יסוד גדול שלנו, ושני היסודות הללו מתלכדים יחד לכדי בית משותף בו היחסים הם יחסי אהבה. וזהו אולי גם עניינה של הישיבה (ומכאן בית אב למנהג בוגרי הישיבות לשוב לישיבותיהם בשבת זכור, היא שבת פרשת תצוה פעמים רבות), בה אנו בונים יחסים עם ה', אך יחסים של בית, בהם ישנם גם מקום בו אוכלים, ישנים וכיוצא בהם.

יתכן שזו הסיבה גם למצות זכירת עמלק. בית הוא שייכות עמוקה לדבר מסוים, והביטוי לשייכות העמוקה הזו היא היותו תמידי ונצחי, כאמור. עמלק ניסה לפורר את השייכות הזו, את ההזדהות של בני ישראל עם ה' עד כדי שייכות לבית משותף. כפי שלימדנו מורנו הרב חיים וולפסון בסעודת פורים ה'תשעח, עמלק מגיע בדרך בצאתנו ממצרים, הספקות מגיעים כאשר אדם בדרך, בתנועה, שלא בביתו. עלינו למחותו, היינו למנוע ממנו להשפיע עלינו, ובד בבד עלינו לזכרו, כדי לבצר עוד ועוד את ביתנו, כיתרון האור מן החושך.

וזו אולי גם הסיבה לשכרות בפורים. בבית אני לא צריך לשלוט בשום דבר. בבית אני חופשי לגמרי, אני לא צריך להעמיד פנים ואני לא צריך לפעול. בבית אני פשוט אני. אדם פעמים רבות מנסה לדבוק בה' על ידי פעולות אינטנסיביות, אך יש בחינה של המקדש, בה הוא פשוט צריך להיות בבית כדי להיות קרוב לה'. השכרות, ובפרט השכרות כלוט¹, בה האדם כלל לא חש שום דבר, היא המקום בו האדם פשוט נותן לעצמו להיות קרוב לה' ללא שום פעולות, כפי שקרובים לבן זוג.