עיונים בפרשת תצוה

לק"י

יא אדר א ה'תשעו

עיונים בפרשת תצוה

המשכן הוא זמני, לא רק בצד הטכני שלו. המשכן הוא זמני גם מבחינה מהותית, שכן הוא שייך רק לישראל. לעומת זאת, בית המקדש הוא קבוע כיוון שהוא שייך לכל העמים.המצב בו עם ישראל דואג לעצמו הוא מצב לא בריא שאמור להיות זמני כי כל מהותו היא כלל-בריאתית.

פרק כז

כ) – מדוע על השמן להיות זך? הרי השמן הוא רק מכשיר להדלקת הנרות, והם העיקר.

– השמן למאור מוחרג מכל הסיפור. טרם לכן, מופיעות מצוות שלכאורה לא קשורות לשמן, וגם לממצוות שאות לאחר מכן אין שום קשר. מה הפשר?

כא) המנורה לא דולקת בחצר. היא דולקת בחדר פנימי. כיוון שכך, יש צורך באורה במשך כל שעות היום. מדוע היא צריכה לדלוק רק מערב עד בוקר?

פרק כח

א) רש"י. מדוע בניית המשכן קודמת להכנת בגדי הכהנים? למה לא להכין אותם במקביל?

ג) כז, כ: "ואתה תצוה את בני ישראל"; כח, א: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו… לכהנו לי"; כח, ג: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב… ועשו את בגדי אהרן". יש כאן שלוש פניות ישירות למשה, ללא אזכרת שמו וכחלק מציווי לצוות על אחרים לעשות דבר מסויים.

ז) יש בין הציץ והחושן מכנה משותף: שניהם קשורים על הכהן הגדול, ולא נלבשים עליו (כמובן, האבנט בכל מהותו הוא חגורה, ולכן הוא לא נכנס לרשימה).

רשב"ם אכן קושר בין הציץ לחושן בהיות שניהם יש "אבני זיכרון". נראה לתת שני הסברים:

א. המשכן הוא המקום המרכזי של עבודת ה'. בעבודת ה' יש שני חלקים חשובים, ואף אחד מהם לא יכול להישאר בצד: השכל (הציץ הנמצא על הראש) והרגש (החושן הנמצא על גופו של הכהן הגדול, לצד הלב).

ב. כאן מתבטא הקשר בין ה' לעמו. ה' מוזכר על הציץ, "קדש לה'". ישראל מוזכרים בחושן. במשכן ובמקדש, ובדבר שיותר מכל מייצג את מהותם – הכהן הגדול – מתבטאים ה' ועמו יחדיו. זוהי כל מהותו של המשכן – השראת שכינה בעולמו דרך ישראל. העבודה המזוהה ביותר עם המשכן – הקרבת קרבנות, היא הדבר הכי ארצי שאפשר להעלות על הדעת, ודווקא איתו עובדים את ה', מתוך חיבור של ארץ ושמיים. ישראל מקבלים את הוראותיהם על ידי החושן, בפנייתם לאורים ותומים. ה' על ידי המשכן שורה בישראל, על ידי ישראל שורה באנושות כולה ("בצלם אלהים ברא את האדם"), ועל ידי האנושות שורה בבריאה כולה.

עובדת היות שני הכלים הללו קושרים/תלויים לאדם ולא לבושים על ידו אומרת שהם חיצוניים לגוף האדם, ובמהותם הם לא מותאמים למידותיו (בהתפרטות שלהם הם אכן כן, אך לא במהותם). ה', המבוטא בציץ, וישראל, המבוטאים בחושן, הם שני דברים שהם מעל לטבע. במהותם הם מעל הגשמיות. אך בהתפרטותם, הם יכולים להיקשר לגשמיות. אך אם אדם יחשוב שהם מותאמים למידותיו, הוא יגלה שבמהותם הם ממש לא כך.

יב) מפשט הפסוקים עולה כי החושן עניינה עם ישראל. אך מה הקשר לזיכרון?

רש"י וספורנו הפוכים לגמרי. רש"י טוען שהחושן מזכירים את צדקתם של ישראל לה', וספורנו טוען שהחושן הם עצמם מעשה טוב שישראל עושים שיזכיר לה' את זה שמגיעים לישראל רחמים.

נראה כי מדובר במחלוקת מהותית: האם מעשי האבות הם אלו שמגינים על העם (רש"י) או שמעשי ישראל בכל דור ודור מצילים אותו (ספורנו). התשובה הנכונה כוללת את שתיהן.

כד) מדוע העבותו אמורות להיות זהב? הרי הן רק הדבר שמחזיק את החושן, ולא דבר בעל קדושה עצמית.

נראה כי זו כל מהותו של המשכן – אפילו הדבר המחזיק את הדבר בעל הקדושה העצמית, הופך להיות קדוש בגינו. "טעם העץ כטעם הפרי". אם אדם משתמש במציאות כדי לעבוד את ה' אז הוא הופך את המציאות לקדושה. כמובן, היא נשארת עדיין בגדר מציאות. אך כעת היא מציאות יותר חיובית.

כח) מדוע הפתיל צריך להיות דווקא תכלת?

ל) מדוע השם המפורש חבוי ונמצא בין הכפלים? מדוע הוא לא יכול להיות מגולה, בדומה להוראות היוצאות ממנו?

לג) מדוע יש מדוע יש במעיל פעמונים? דברים אלו מתחדדים לפי פסוק לה: "ונשמע קולו בבואו אל הקודש" – מדוע צריך להיות קול כאשר הוא מגיע?

לד) מדוע הפעמונים והרימונים מופיעים לסירוגין?

מא) עולה מהפסוק שכל הבגדים מובילים ל"וקדשת אותם וכהנו לי". לא זו בלבד אלא ש"המשמש מחוסר בגדים חייב מיתה" (רש"י לפסוק מב). מדוע כל ההכנות שעושה משה מובילות לקדושת הכהנים?

פרק כט

ד) "ואת אהרן ואת בניו תקריב". הכהנים הם גם סוג של קרבן.

יב) מה עניינה של השפיכה על יסוד המזבח?

כ) מדוע צריך לשים את הדם על פינות בגוף הכהנים?

ל) רש"י. מה אומרת העובדה שכהן הוא לשון פועל?

מג) רש"י. איזה מין דיבור יש בין ישראל לקב"ה במשכן? היכן זה מתבטא?

פרק ל

ד) מדוע מזבח הקטורת צריך להיות נייד, לעומת מזבח העולה "שאינו זז ממקומו לעולם"?

ההפטרה (יחזקאל מג, י-כז)

מזבח העולה תופס נפח רחב מאוד בהפטרה. אנו מכירים הרבה הפטרות שתופסות עניין אחד בפרשה. במקרה כזה יש להבין למה חכמים תפסו את המצווה הזו כמצווה המשמעותית ביותר בפרשה, ובמקרה דידן השאלה זועקת אפילו עוד יותר, כיוון שיש נושא מרכזי בפרשה – בגדי הכהן, וחכמים החליטו דווקא לתפוס את הנושא הצדדי.