אשר ידבנו לבו לפרשת תרומה

לק"י/ ג אדר ה'תשעז

אשר ידבנו לבו

לפרשת תרומה

זיו חן זצ''ל

וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ:

שמות כד, טז – כה, ט

ראשית, מכסה הענן את ההר שישה ימים. רק ביום השביעי ה' קורא לו, וגם זה מתוך הענן. במקביל, מראה כבוד ה' כאש אוכלת לעיני בני ישראל. אם כן, עד לנקודה זו, היחס בין ה' לישראל הוא יחס של ריחוק. בעוד מתקיימת אינטראקציה מאופקת ומרוחקת, מתוך הענן, עם משה, כבוד ה' כאש אוכלת בעיני עם ישראל. אך עצם העובדה שה' קרא למשה, אף שזה מתוך המרחק, גורם לו לעלות להר ולשהות שם ארבעים יום וארבעים לילה. לאחר זמן כה ארוך, זמן שבו משה מתעלה מעל החומר, משה סוף סוף שומע את קולו של ה' מדבר באמת, לא קורא "משה" באופן סתמי, אלא ממש מדבר איתו. לא אינטראקציה חד-סטרית, כי אם דו-שיח של ממש. או אז כשירה היא העת, כאשר מנהיגם של ישראל התקדש, לצוות על כך שחרף הריחוק הגדול של בני האדם מה', יש להם היכולת לתת לליבם לקרב אותם לה' באופן משוחרר ועצמאי. כמו כן, תרומה זו כוללת מרחבי חיים רבים, כיוון שמהותית, היא באה מתוך ליבותיהם ומתוך עצמיותם, ואולי אף מתוך האינסטינקט שלהם.

זהו המקדש עליו נאמר שה' ישכון בו, אך לא בו גופא, אלא בתוך עם ישראל. עם זאת, רק באופן מסוים ניתן לבנות את המשכן, "ככל אשר אני מראה אותך", רק כך. במובן הזה, ה' מותיר את הנדבה ללב ולרצון החופשי, אך בד בבד דואג שהם לא יעשו לעצמם מקדש, אלא יעשו לו מקדש. האדם מצווה לקחת את כוחות חייו ואת האינסטינקטים שלו ולהשתמש בהם לשם שמים. אין הוא מצווה לעוות את כוחותיו, להיפך, עליו לעודד את ליבו לנדוב, אך זה לא יגרום לו לעצם העשייה, אלא יגרום לו רק לסיפוק החומרים בהם העשייה פועלת. ניתן להבין כאן שעצם היוזמה להתקרב לה' צריכה להגיע מתוך האדם, ואילו הדרך מן שמיא, אך ניתן להציע הצעה נוספת.

האדם מצווה להוציא את כוחותיו אל הפועל רק כפי שה' מעוניין, אך בתוך ענייניו של ה' מרחב גדול מאוד בו הוא יכול לנדוב ולהתפתח, כיוון שהאדם צריך להשתוקק ולתת ללבו לרצות את מה שה' רוצה. באמת עצם היוזמה באה מהאדם, ודרך יישומה בא מן שמיא, כיוון שהיוזמה האנושית והמצווה האלוהית חד הן.

ואם ישאלנו אדם – ומה יעשה אדם שליבו האינסטינקטיבי לא רוצה את שה' רוצה? אותו אדם כנראה לא שומע שליבו רוצה את שה' רוצה. אם יתקדש ארבעים יום וארבעים לילה, אם יתעלה מעל מגבלות החומר הקטנות, ישמע את ליבו. ההתחלה תהיה בשמיעת קול עליון הקורא לו אל תוך הענן, והוא, באומץ גדול ירוץ אל תוך הענן וישמע את ה' מדבר אליו, ואו אז יהיה הוא וה' אחד ברצונותיהם ובליבם.