ועשו ושכנתי לפרשת תרומה

ועשו ושכנתי

לפרשת תרומה

זיו חן זצ''ל

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

יש לבחון את היחס בין עשיית האדם את המשכן, לעשיית ה', שמצד אחד, בשירת הים נאמר "מקדש ה' כוננו ידיך", ידיו של ה', ומצד שני, נאמר פסוקנו, בו העשייה היא מצד ה'. מצד אחד, מתמנים אנשים שיהיו אמורים לעשות בידיהם את המשכן, מצד שני, ה' נותן בהם רוח חכמה.

המשכן והמקדש שתי בחינות הפוכות הן. המקדש ענינו מקום קדוש, קדוש בעצמותו, וקדושתו לא בטלה. לעומתו, המשכן הוא מקום התלוי בשכינה, ואם אין שכינה, אין הוא אלא אוהל יפה. היה אפשר לומר שבאמת אין הבדל חוץ מהזמניות, אך נראה שהזמניות מבטאת פער יותר מהותי – באמת במקדש כלל לא שוכנת שכינה, שכן המקדש לא צריך אותה כדי להיות קדוש, הוא קדוש בפני עצמו. קדושה איננה שכינה. שכינה אומרת שהמקום בו היא שורה הוא קדוש, אך מלמעלה למטה. קדושה היא כאמור עצמית, הכוחות הללו טמונים בה, מלמטה למעלה.

לפי זה, ניתן לבאר מדוע המשכן נמשך בעוד מקומות בארץ ישראל טרם שלמה בנה את המקדש, שהרי זו תימה אם אנו אומרים שהחילוק הוא בין תקופת נדידה לתקופת קביעות. עד ימי שלמה, העם היה מצוי במלחמות, ולא הייתה בחינת איש תחת גפנו ותחת תאנתו. אף שעם ישראל התנחל את הארץ, הוא לא הרגיש בה בבית. כאשר אדם לא מרגיש בבית, הוא עושה דברים חיצוניים לו, וממילא הוא מתקשה לקבל קדושה עצמית, העצמיות שלו כלל לא מגולה כעת.

בזה יובן גם מדוע המשכן היה במרכז המחנה כאשר כולם מסביבו, ואילו בארץ ישראל השלמה, המקדש כלל לא במרכזה. המשכן צריך להיות במרכז המחנה כדי לקבל את עוצמותיו של המחנה, של העם כולו, ואילו המקדש לא צריך זאת, המקדש קדוש בפני עצמו, בלי קשר לעם ישראל. יותר מהותית, המקדש קדוש כיון שה', מקור הקדושה קידש אותו, "אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם", ולעומתו המשכן קדוש רק כיון שהעם העביר ממקור הקדושה את הקדושה, מכלי שני אל כלי שלישי.

עשייה קדושה היא בחינת שכינה שהיא בחינת משכן. ה' יורד, מצטמצם ומופיע במציאות בתוך המשכן. לעומת הקדושה המופיעה מלמעלה למטה, זו שצריכה להצטמצם כדי לפגוש בנו, ישנה קדושה עצמית, מלמטה למעלה, בה ה' מרגיש בבית במקדש שלנו, מה שגורר נוכחות תדירה.