ה_ איתנו עיון בקדושת לוי לחנוכה

ה' איתנו

עיון בקדושת לוי לחנוכה

זיו חן זצ''ל

יש לשאול מה היחס בין נס הנצחון על הסלווקים לנס פך השמן. כמו כן, הכניסה למקדש שאירעה בחנוכה הייתה לאחר הקרב הרביעי מתוך שמונת הקרבות המרכזיים של המקבים על הסלווקים, קרב בית צור, ועוד נותרו ארבעה קרבות למרד זה. אם כן, באיזה מובן אנו חוגגים את נס הנצחון על הסלווקים?

כותב הקדושת לוי:

בכסליו הוא חנוכה. כי כסליו הוא נגד יעקב, ועל ידי יעקב הם הניסים כנודע, ולכן היה נס בחודש הזה. והוא חודש השלישי מתשרי התחלת שנה, שהוא נגד לוי שלישי שבשבטים, ולכן היה בו הנס על ידי הכהנים חשמונאי ובניו, שכהנים הם שבט לוי.

הכלל הוא, בראש השנה ויום הכפורים הקדוש ברוך הוא פוקד את ישראל לטובה, רק בחנוכה ישראל רואין הטובה בשכל, והוא במחשבה. כי 'עיני עדה' (במדבר טו, כד) פירש רש"י ז"ל 'חכמי העדה', ולכך בחנוכה הנרות, כי הוא לשון ראיה, ואחר כן פורים הוא הדיבור כי קורין את המגילה, ובפסח הוא במעשה שאוכל מצה. ולכך חנוכה שהוא על הראיה והוא בחודש כסליו, הצירוף הוא ו'ירא י'ושב ה'ארץ ה'כנעני (בראשית נ, יא; משנת חסידים מסכת חשון כסליו פ"א משנה ג), שמורה על הראיה.¹

כסלו נגד יעקב. תשרי הוא מאוד נגד אברהם, כיוון שיש בו התחלות חדשות ויש בו מעבר מעבר אחד לעבר אחר, משנה אחת לרעותה. כמו כן, נפתחים בו אפיקים רוחניים חדשים ומעניינים, כמו שפתח לנו אברהם. חשון, בהקשר הזה, הוא מאוד יצחק, כיוון שאין בו שום תוכן בפני עצמו, אלא כל תכניו הם התכנים של תשרי, של אביו. כאן בדיוק מגיע יעקב ומחדש תכנים נוספים, לא תכנים העומדים בסתירה לתכניו של תשרי, אלא אדרבה, הם גילוי של אותם תכנים. בחנוכה מתחילים להצליח לדמיין את התגשמות אותם תכנים במציאות.

אביעד אהלי האירני שבחנוכה ניתן לראות את המגמה השלילית משתנה לטובה. כך מסופר במדרש על אדם הראשון שבחנוכה ראה שהלילות מתחילים לפתע להתקצר ויש יותר אור בעולם. המגמה השלילית מתהפכת ובמקומה מתחילה מגמה חיובית. וזהו עומק דברי הקדושת לוי הללו, שבחנוכה מתחילים לראות הטובה בשכל. לא רואים אותה במציאות, עוד הדרך ארוכה מאוד, אך אפשר להתחיל לדמיין אותה. מכאן גם תירוץ לקושיותינו. היחס בין נס פך השמן לנס הנצחון על הסלווקים הוא יחס בין התחלה לסוף. בחנוכה, בכניסתנו למקדש וטיהורו, יכלו המקבים לדמיין את נצחונם מתחולל, אף שעוד היה רחוק מאוד.

אני רציתי להציע, על בסיס דברי הקדושת לוי הללו, עוד תירוץ לקושיותינו. יתכן שאין היחס בין הנסים יחס של התחלה וסוף, אלא יחס של התחלה שנוכח בה הסוף, כאותו העץ שטעמו כטעם הפרי. את כל המרד חולל מתתיהו, ומי אישר לו את הפעולות הללו? עם אילו אורים ותומים הוא התייעץ, את איזו סנהדרי הוא שאל? לא היו לו למתתיהו אלא כליותיו שלו. כל המרד, שלכאורה נעשה לשם שמים, מעולם לא קיבל גושפנקא דשמיא. בכניסתם למקדש, ה' חולל להם נס, שבעצם הביע את התמיכה המלאה שלו בכל מעשיהם. מבינים המקבים בראותם את הנס, כי ה' לצידם בכל הדרך. ממילא, הבינו המקבים, הם הולכים לנצח. בנס פך השמן יכלו המקבים לראות ממש בעיניהם את נצחונם מתהווה, שכן ה' איתם.

ממשיך הקדושת לוי:

ונבאר בסייעתא דשמיא מאמר חכמינו ז"ל (שבת כא, ב) בנר חנוכה דפליגי, חד אמר מותר להשתמש לאורה וחד אמר אסור להשתמש לאורה. על פי משל, מלך אדיר בא לבית עני, ומדרך הטבע בבוא המלך אדיר רואין כבוד עשרו וגדולתו, והנה העני גם כן משמח בדעתו בראות רוב עושר המלך מה שלא ראה לפניו כל ימיו רוב עושר כזה, והעני החכם בדעתו אינו שמח על רוב העושר שראה אצל המלך, כי יודע שאצל המלך עשירות הוא דבר קטן, רק שמחתו בזה שזכה לכך שהמלך בא להתאכסן בביתו. כן הדבר הזה, כשהשם יתברך עושה ניסים עם בני אדם, אחד שמח בהטובה גופא מה שהשם יתברך עושה עמו ניסים, כמו העני ששמח בראות עושרו של מלך, כן הוא שמח שהשם יתברך גמל אתו חסד, ואחד אינו שמח בהניסים, כי יודע שהקב"ה ברא כל העולמות והוא כל יכול לעשות, אפס שמחתו בניסים שעל ידי הנס רואה שהקב"ה מתלבש כביכול בבני אדם², מדעושה ניסים לבני אדם, על זה שמח שהמלך אדיר יתאכסן ויתלבש עצמו כביכול לבוא בבני אדם.

וזה הפלוגתא, 'חד אמר מותר להשתמש לאורה', נגד זה ששמח שהשם יתברך עשה עמו נס, זה שמחת עולם הזה שהשם יתברך גמל אתו טובה, ועולם הזה ניתנה ליהנות, גלל כן אמר 'מותר להשתמש לאורה'. 'וחד אמר אסור להשתמש לאורה', נגד זה ששמח בהשם יתברך עצמו, שזכה שיתלבש בהירתו בבני אדם, ואינו חושב עצמו כלל שהגיע לו טובה, רק מה שזכה שיתלבש השם יתברך בו, וכיון שאינו חושב עולם הזה כלל רק למעלה מעולם הזה, ולמעלה מעולם הזה לא ניתנה ליהנות, ד'עין לא ראתה אלהים זולתך' (ישעיה סד, ג), גלל כן סובר 'אסור להשתמש לאורה'.

שתי ההסתכלויות הללו על ניסים שה' עושה לבני אדם באופן כללי, יכולות להבחין בין הניסים שה' עשה בפסח ובפורים, לניסים שעשה ה' בחנוכה. בפסח ה' הוציאנו מעבדות לחירות, לכן אנו יכולים לראות בניסיו את עצם הטובה ויכולים לראות בהם את ה' המלובש בבני אדם. כך גם בפורים, ה' הצילנו הצלה גשמית ולכן יש לנו את שתי ההסתכלויות. אך בחנוכה, הנס היה נס רוחני, נס שבזכותו אנו יכולים להתקיים באופן הראוי לפני ה', ובתוך כך לפעול במקדשנו. בעצם בחנוכה לא הייתה לנו שום טובה בה אנו יכולים להיאחז, וכל עניינו היה רק לחשוף בפנינו שה' מלובש בבני אדם. לכן בחנוכה יש לנו רק ההסתכלות השנייה. שוב, עניינו של חנוכה הוא לחשוף שה' איתנו, ה' נוכח כאן ומלווה אותנו בכל צעד ובכל שעל.

אם אנו בוחנים את נס חנוכה בהקשרו הלאומי, בתוך דעת הקהל היהודית, הרי שאפשר לראות את החשמונאים ואת המתיוונים כנלחמים ביניהם על לבבות עם ישראל. למתיוונים היו הרבה דרכים לשכנע את היהודים לחבור אליהם, אבל לחשמונאים היה את ה'. נס חנוכה אין עניינו שהחלשים והמעטים ניצחו את החזקים והרבים, אלא שהתגלה שהחזקים והרבים הם מי שה' איתם. התגלה, כפי שניסיתי להציע לעיל, שה' איתנו, וכל השאר אינם אלא מעטים וחלשים. וכפי שכותב הקדושת לוי: "והעני החכם בדעתו אינו שמח על רוב העושר שראה אצל המלך, כי יודע שאצל המלך עשירות הוא דבר קטן", אלא כל שמחתו היא בהבינו כי ה' איתו בכל מקום.

הערות שוליים

1. המשך דברי הקדושת לוי: החינוך מהמשכן היה בראש חודש ניסן (שמות מ, יז), החנוך מבית ראשון היה בתשרי (מו"ק ט, א), החינוך מבית שני היה בכסליו (עי' חגי ב, י – יח ובמפרשים). כל אחד לפי בחינתו. הניסים שהיו אז בשעת המשכן היו סמוך לניסן לכך היה בו החינוך, ובבית שני שהיה הנס חשמונאי בכסליו ולכך היה החינוך בכסליו, והחינוך של בית ראשון היה בתשרי. הכלל, המשכן היה מה שהגוף משיג שיש בורא עולם ברוך הוא, ובית המקדש הוא מה שהנשמה משיג שיש בורא עולם. וזהו שהנשמה משיג שיש בורא עולם הוא בתשרי, מחמת מחילת העונות אז הנשמה משגת הבורא עולם, ובניסן הגוף משיג שיש בורא עולם, כי על ידי ניסים ונפלאות הגוף הוא משיג, ולכך נקראת בית המקדש 'בית עולמים' (מ"א ח, יג), כי הנשמה הוא קיום, והגוף אינו קיום. וזהו הרמז מה שאמרו חכמינו ז"ל (עירובין ב, א) 'מנין למקדש שנקרא משכן ומשכן נקרא מקדש', כי באמת זה שהגוף נהנה הוא גם כן מה שהנשמה נהנית, כי על ידי קיום הגוף הוא קיום הנשמה בזה העולם לעבוד את הבורא ברוך הוא וברוך שמו, ומה שהנשמה עושה שעובדת את הבורא ברוך הוא, הוא גם כן נחת להגוף. וזה 'משכן' שהוא המרומז על הגוף נקרא 'מקדש', ו'מקדש' נקרא 'משכן'.

   ↩

2. אף שזה לא בדיוק הפשט, ניתן לומר מהניסוח הזה שגם הניסים נעשו על ידו דרכנו, ובאמת אין שום פער בין הניסים אשר חולל ה' למקבים לניסים שחוללו המקבים, הם אותם ניסים.

   ↩