למהותו של יום טוב

לק"י

יא ניסן ה'תשעז

למהותו של יום טוב

א. במהדורות הקלאסיות של הרמב"ם, נקראות ההלכות העוסקות בדיני יום טוב "הלכות יום טוב"¹, אך במהדורות היותר מדויקות, מהדורת שבתי פרנקל ומהדורת מפעל משנה תורה, נקראות ההלכות העוסקות בדיני יום טוב "הלכות שביתת יום טוב". מהי משמעות ההבדל?

נראה שהמהדורות הקלאסיות מבינות שדיני יום טוב מביעים יסוד עצמאי ליסוד של שבת, יסוד השביתה – יסוד השמחה. השביתה הנעשית ביום טוב, לטעמן, היא שביתה הנובעת מתוך צורך ליצור פנאי שיאפשר שמחה, ואין ביום טוב שמחה בעלת ערך עצמי. לעומתן, המהדורות המדויקות, מבינות שהיסוד של יום טוב, הוא יסוד של שביתה, בדומה לשבת, וניתן להציע לכך שני הסברים. האחד, מדובר בשביתה שהיא היא שמחה. עצם העובדה שאדם שובת, משמח אותו. השני, ייתכן שבאמת יש שני עניינים ביום טוב. ישנו עניין השמחה, וישנו עניין השביתה, ושניהם שייכים ליסוד אחד – האירוע המשמעותי בו אנו מנסים להיזכר או שאותו אנו מנסים לחוות מחדש, וכאשר קורה אירוע משמעותי, על האדם לשבות, כיוון שמהותית, כאשר קורה אירוע משמעותי, האדם נפעל ולא פועל, וכאשר קורה אירוע משמעותי משמח, על האדם להביע את שמחתו.

ב. הרמב"ם בהלכות שביתת יום טוב (א, ה) כותב:

כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה, ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות.

הראב"ד חולק שם בטעם הדין:

וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות. א"א אין לזה טעם אלא מפני שהוא מכוין מלאכתו ביום טוב ומרבה הטורח ליום קדש.

מלאכה שאפשר לה להיעשות מערב יום טוב בלי חיסרון או הפסד אסורה מדרבנן להיעשות ביום טוב עצמו. נחלקו הרמב"ם והראב"ד האם זה בשל החשש שמא יותיר אדם את המלאכות שצריכות להיעשות עד ליום טוב עצמו ובפועל ייבטל משמחת יום טוב, או בשל עצם העובדה שהוא מרבה טורח ביום קדוש.

נראה שהרמב"ם והראב"ד משקפים שניהם שני פנים מהותיים ביותר ביום טוב. הרמב"ם סובר ששביתת יום טוב, שייכת לשמחת האדם. הנקודה של יום טוב איננה היותו יום קודש, אלא היותו יום שמח לאדם, ומתוך כך יום קודש. לעומתו, הראב"ד מבין בדיוק ההיפך – הנקודה של יום טוב היא היותו יום קודש, והקדושה הזו נושאת איתה מטען של שמחת האדם, אך הנקודה היא הקדושה. במובן הזה, הם נחלקים במהות הקודש הסובייקטיבי, הקודש המגיע מלמטה למעלה ביום טוב – האם הקודש הסובייקטיבי הוא קודש הנובע מתוך האדם ומתיישב עם רצונותיו לחלוטין, ולכן המוטיבציה של חכמים לא תהא להגן על קדושת היום אלא על שמחת היום, או שהקודש הסובייקטיבי הוא קודש הנובע קודם כל מהקודש האובייקטיבי, אלא שהוא בבחינת אור חוזר, היינו אור היורד מלמעלה למטה וחוזר מלמטה למעלה, ולכן המוטיבציה של חכמים תהא להגן על קדושת היום, הרי הוא יום קדוש לכל דבר, והיותו קודש הנובע מתוך האדם לא אומר כלום, שכן בבסיסו אף הוא נובע מה'.