זאת חנוכה

זאת חנוכה

זאת חנוכת המזבח. בחינה הנקראת זאת ואין ידוע לנו מה היא רק בחינה זו אנו יודעין שהיא מורה על כל דבר שאנו רואין בעינינו לידע שהוא מה', זהו הרגע הזה בו אדם מצליח להצביע על משהו שנמצא מעבר לו, מצד אחד, לא להיות הוא, ומצד שני, להתייחס אליו באיזשהו אופן. לרגע של של חנוכת מזבח, של התחלה בה אדם מוכן להתמסר כדי לזכות לאיזושהי חוויה חדשה, כיוון שמי שלא מוכן להיפתח לחוויה שיש כאן, בדיוק כפי שהיא, ורק מחפש לשאוב ממנה את כל מה שיש בתוכה לתועלתו, לעולם לא יוכל להתחדש. כמבואר בפסוק מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו האדם עומד מול מעשי ה' בעולם ונפעם נוכח הפלא שבהם, ההסתר, העובדה שהם לא ניתנים לראייה, להגדרה, להבחנה, ומצד שני הם כה קיימים וקיומיים עד כדי אותה התייחסות אליהם באותה הצבעה, כאמור. פסוק זה הוא לשון מופלא ומכוסה כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת וגו' ועוד נאמר אז ישיר ישראל את השירה הזאת בשני הפסוקים הללו נאמר משהו על הטקסט שנאמר, אך החוויה לא הועברה. עד כאן הבחינה הראשונה, העובדה שאדם באמת נמצא מול משהו גדול ולא מנסה לבלעו אלא מנסה להיחשף אליו, מנסה לגעת בו אך לא לאחוז, מנסה להיות שם לצידו. כך אנו אומרים בשיר הכבוד "נפשי חמדה בצל ידך, לדעת כל רז סודך". היינו מצפים שזה הרוצה לדעת כל רז סודו יתעלה ירצה להשתלט על כולו, אך כעת אנו רואים שהוא פשוט רוצה להיות חלק, להיות בצל ידו של ה', לחסות תחת כנפיו, לא לכבוש אותו אלא להיכבש על ידו. כך גם בהמשך השיר: "מדי דברי בכבודך, הומה לבי אל דודיך", ככל שאני מדבר על כבודך אני לכאורה אמור לדעת, לאחוז, להבין, וממילא לכבות את התשוקה, אך ההיפך הוא הנכון, דווקא אני יותר משתוקק אליך.

כך אפשר לבאר את מחלוקת האפשרות והמסקנה במחלוקת בגמרא האם חיוב ברכות הנהנין הוא מפסוק או מסברה. מי שאומר שצריך פסוק, מבין שה' נותן לנו משהו, ולכן עלינו לברך את ה' עליו, עלינו להזמין את ה' הביתה שלנו, כביכול לבלוע אותו, ולכן עלינו למצוא פסוק המאפשר העלאת ניצוצות. לעומתו, מי שאומר שצריך סברה, מבין שהדברים פשוטים – אין מה להזמין את ה', הוא באמת נמצא שם.

והנה, הדברים מאוד מחודדים בנס פך השמן. הגמרא בשבת (כא:) מלמדת:

מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

הגמרא מגיעה לשם אחרי פריסתה הלכות מסוימות בחנוכה, ולפני פריסתה הלכות נוספות. מדוע היא מגיעה לשאלה המהותית מהי חנוכה רק באמצע? הגיוני שהיא תמקם אותה בהתחלה, והגיוני שהיא תמקם ואתה בסוף, אך לא הגיוני באמצע. נראה שזו כל הכוונה – השאלה המהותית, מהי חנוכה, היא סוד. אדם שישר ייכנס לשאלה מהי חנוכה יקלקל את הסוד הזה. היוונים נכנסים להיכל ובמקום להיבלע בהיכל הם חודרים להיכל. לעומתם, הכהנים הקדושים שעל ידיהם נעשה הנס (שזה כשלעצמו סוד גדול) נכנסים, נבלעים, נפתחים, כצדיקים הנכנסים להיכלא דמלכא על פי הזהר. זו בחינת זאת חנוכה, היום שבו אנו משלימים הכל, אך לא מתוך ניכוסו, אלא מתוך ניכוסו אותנו.

רבנו ממשיך ומלמד שזאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו, פעם שני בא ללמד על המדה זו שהיא מגעת למעלה ולמטה כי הכל על ידי מדה זו אתערותא דלתתא המגעת למעלה ועל ידי זה מוריד השפעת הטוב מלמעלה למטה כי כל עיקר הוא לגרום שילך מלמטה למעלה ומלמעלה למטה ועוד מלמטה למעלה תדיר בלי הפסק הסוד מצליח לשמור על סודיותו, הוא נסתר, הוא מסקרן, הוא גורם להשתוקקות ולעניין בצד השני, וכל זאת לאורך זמן. הוא לא רק פועל את פעולתו, הוא גם משמר את הרושם שלה. זוהי השמירה על חנוכה לדורות. אנו ממשיכים לכבד את הסוד לעד, ממשיכים להשתוקק, לרצות, לנסות לגעת בסוד, בלי ללפות אותו, בלי לשלוט עליו, אלא רק להיפתח אליו. אחר זאת חנוכה, שהוא ההצבעה על הדבר בלי האחיזה בו באופן הכי שלם, אנו יכולים לשמר השתוקקות זו.

בית אהרן לחנוכה