למהותו של ראש חודש

זמן כפרה משמח

למהותו של ראש חודש

בתחילת תפילת עמידה של ראש חודש אנו אומרים:

ראשי חודשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם, בהיותם מקריבים לפניך זבחי רצון ושעיר חטאת לכפר בעדם. זכרון לכולם יהיה, תשועת נפשם מיד שונא.

יוצא אפוא שראש חודש הוא זמן כפרה. זמן הכפרה הנוסף המוכר לנו מן המקרא הוא יום הכפורים. לפי זה, ניתן לחלק את מועדי המקרא לשתי קבוצות: קבוצת החגים וקבוצת זמני הכפרה. בקבוצת החגים אנו מוצאים את חג הפסח והמצות, את חג השבועות, את יום הזכרון והתרועה, את חג הסוכות ואת שמיני עצרת. בקבוצת זמני הכפרה אנו מוצאים את יום הכפורים ואת ראשי החודשים.

אפשר להבחין בכך ששתי הקבוצות נבדלות מאוד האחת מן השנייה. בעוד החגים, כשמם כן הם, חגיגה, ומצווה לשמוח, לאכול ולשתות בהם, זמני הכפרה הם, במקרה הטוב, ימי פשוטים, ובמקרה הרע, ימים שחרטו על דגלם את "ועניתם את נפשתיכם". אפשר לראות איזושהי הקבלה בין החגים, שלשם ההקבלה נקרא להם זמני השמחה, אל זמני הכפרה. למאן דאמר איסור מלאכה בחול המועד הוא רק מדרבנן, אפשר שחול המועד הוא זמן שמחה החל ביום פשוט. יוצא אם כן שיש לנו זמני שמחה החלים בימים פשוטים וזמני שמחה החלים בימים מיוחדים, ולנגדם יש לנו זמני כפרה החלים בימים פשוטים וזמני כפרה החלים בימים מיוחדים. השוואה זו יכולה להסביר גם מדוע עולים לתורה ארבעה עולים הן בראשי חודשים והן בחול המועד.

אך כאשר אנו מעיינים במסורת אבותינו, אנו מגלים שראש חודש איננו יום פשוט. אכן, במקראות אפשר להתלבט במעמדו של ראש חודש, אך אבותינו הכריעו כבר לפני זמן רב – ראש חודש הוא יום מיוחד, ולכן יש בו מנהג להימנע ממלאכה, במובנים מסוימים. כמובן, אין זה אומר שהוא זמן שמחה, שכן גם יום הכפורים אסור במלאכה, אבל שני מנהגים אחרים של אבותינו מלמדים על כך שהוא זמן שמחה – חוסר אמירת תחנון ואמירת הלל, מאפיינים מובהקים של יום שמחה, שאינם קיימים ביום הכפורים.

אם כן, כאן עלינו לשאול: מהו ראש חודש? האם ראש חודש הוא זמן כפרה או שהוא זמן שמחה? היאך אבותינו נמנעו מאמירת תחנון ואמרו הלל, וביטאו בכך שמחה, ומיד לאחר מכן התפללו ובתפילתם קראו ליום זה זמן כפרה, כאמור לעיל, זמן הסותר שמחה? יותר מכך, חוסר אמירת תחנון מבטא חוסר עיסוק בחטא, ואיך אבותינו יכולים לכנות יום זמן כפרה, ביום שהם נמנעים בו מאמירתו?

ישנו זמן כפרה בו אנו מתעסקים בחטא. זוהי מהותו של יום הכפורים, בו אנו חופרים עוד ועוד בחטאינו. החטא הוא מרכזו של יום הכפורים. הוידוי מזכיר את חטאינו ופורטם, ועל ידי כך הם מתכפרים. השורש כפ"ר, הרודף את השורש כס"ה, מובן בהקשר הזה ככיסוי החטאים, העלמתם, ביטולם. האדם מרצה את אהובו על שפגע בו, ובכך מעלים את הפגיעה.

ישנו זמן כפרה נוסף, זמן בו איננו מתעסקים בחטא. בזמן זה איננו מכסים את החטאים במובן שאנו מעלימים אותם, אלא במובן שאנו מסתירים אותם, מעלימים אותם מעינינו. פעם בכמה זמן, לצורך העניין, פעם בחודש, צריכים האוהבים איזשהו יום בו הם מקבלים קצת פרופורציות, יום בו הפגיעות מאבדות מן הרלוונטיות הענקית שיש להם בימים אחרים, יום בו הם לא מתעסקים במעשים, אלא ביחסים. יום זה הוא יום מיוחד אך הוא איננו יום חג, כיוון שהוא לא מדגיש ערך גרנדיוזי אלא הוא מעלה על נס ערך שקיים תמיד, אלא שכעת ערך זה עובר מהתפאורה אל מרכז הבמה. זהו ראש חודש.

פעם בחודש אנו מכפרים על מעשינו לא על ידי עיסוק בהם, אלא על ידי חוסר העיסוק בהם, על ידי השמתם בצד ועל ידי מרכוז מהות יחסינו עם ה'. ביום בו אנו עושים זאת, אנו שמחים, אף שמדובר ביום כפרה, כיוון שלא מדובר בכפרה קשוחה, כפרה העוסקת בנקודות רגישות ובאירועים כואבים, אלא מדובר בכפרה מלטפת, כפרה שנעים לאדם לעשות, בהיותה נוגעת בליבו ומשיבתו אל אביו שבשמים.