סיפור, ספירה וספר – מתוך כתביו של זיו חן הי"ד – עם ימים

סיפור, ספירה וספר

לימי ספירת העומר ה'תשפא

פתיחה – בין סיפור לספירה

עניינו של ליל הסדר הוא הסיפור. בסיפור אנחנו מציגים מציאות מסויימת, כביכול כפי שהיא. בתוכה טמון מסר, מאחוריה נושבת רוח, אך מסר זה, רוח זו, נסתרים בתוך המציאות הזו. לכן כאשר אנו שואלים על סיפורו של העולם, הרי שסיפורו של העולם הוא נפרדות, הוא המצב הזה בו העולם פועל מתוך כוחות נפרדים שכל אחד מושך לכיוונו, זה כל העניין בסיפור. אלא שהסיפור אותו אנו מספרים בליל הסדר הוא סיפור יציאת מצרים, שאכן מתחיל בגנות, מתחיל בנפרדות איומה ונוראה, אך מסיים הוא בשבח, באחדות מלאה של הקדוש ברוך הוא ושל כנסת ישראל, של האין סוף ושל הסוף. הרגע הזה, יציאת מצרים, הוא נקודת המפנה.

מתוך הסיפור בליל הסדר, מגיעה הספירה, ספירת העומר. ספירה מתחילה מהנפרדות, מכך שיש מרכיבים שונים, מנותקים, ומתוכה היא מרכיבה שניות. בספירה יש אחד ועוד אחד, והם שווים שניים. עוד לא עמדנו על האחדות של השניים הללו, אך בהחלט הצגנו איזשהו מפגש שלהם. לכן נעסוק בספירה הזו במרכיבים השונים וננסה לגלות את השניות שלהם. בסופה, בספר, במתן תורה, נגיע אל האחדות שלהם, מתוכה יוצאות השניות ואפילו הנפרדות.

חסד – תנועת ההשפעה הטהורה

טז ניסן, חסד שבחסד. המצב הקיצוני ביותר של החסד, תנועה של השפעה מלאה, חד צדדית, אין מקבל, יש משפיע בלבד. למרות זאת, אפילו ההשפעה החד צדדית הזו חותרת לאחדות, שכן גם האחדות נותנת מקום לנטייה הכי בסיסית של ההשפעה, ובכך היא בונה אותה, כדי שיהיה משפיע שיוכל להשפיע על מקבל, ובכך לבסס אחדות.¹

יז ניסן, גבורה שבחסד. לפתע מתברר שאותו מצב קיצוני ביותר של החסד, אותה תנועת השפעה מלאה, היא חלק מאותה אחדות, וממילא יש כנגדה קבלה. אותו אור שלכאורה היה כל כך חד צדדי מתברר כחלק ממכלול שלם, אך בשלב זה עדיין לא במובן המכלולי, בוודאי לא זה ההרמוני, אלא במובן הפרטי-דיאלקטי, ישנו חסד, והוא מגלה שכנגדו גבורה.²

יח ניסן, תפארת שבחסד. הגילוי הזה של החסד שכנגדו גבורה, מתפתח לכדי חשיפת האחדות הזו בתפארת שבחסד, ההשפעה רואה את עצמה רק כחלק ממכלול שלם, אמנם עדיין לא מדובר במכלול הרמוני, אלא במכלול דיאלקטי, כלומר, ברור שיש כאן שניים, וברור שהם לא רק עומדים זה כנגד זה אלא הם גם חלק ממכלול, אך עוד לא ברור שהם משתלבים, אלא בינתיים נראה שיש ביניהם רק יחסי גומלין.

יט ניסן, נצח שבחסד. תפארת שבחסד מולידה קשיים להשפעה, כיוון שלעתים היא רוצה להשפיע יותר או פחות ממה שהגבורה רוצה, וכנגד הקשיים הללו ישנה התגברות מתוך הבנת היותם שייכים למכלול אחד וממילא עליהם לכונן ביניהם יחסי גומלין ראויים (אף אם הם עדיין לא הרמוניים), התגברות שהתוכן הזה שלה הוא שינוי אישי של ההשפעה את מינונה.

כ ניסן, הוד שבחסד. זהו הצד השני, לעתים הגבורה רוצה לקבל פחות או יותר ממה שהגבורה רוצה, וכנגד הקשיים הללו ישנה התגברות מתוך הבנת היותם שייכים למכלול אחד וממילא עליהם לכונן ביניהם יחסי גומלים ראויים (אף אם הם עדיין לא הרמוניים), התגברות שהתוכן הזה שלה הוא שינוי של ההשפעה את הגבורה, הרחבתה או צמצומה, על ידי עצם ההשפעה.

6 ימים לעומר

כא ניסן, יסוד שבחסד. כאן אנחנו מגיעים למכלול ההרמוני, מתוך התמודדות ההשפעה עם הקשיים הללו צפה תובנה חדשה לגמרי – התפארת, שחידשה את היות החסד והגבורה במכלול דיאלקטי, היא רק קצה הקרחון, ובאמת התנועה צריכה לעבור מימין ושמאל ללמעלה ולמטה, כלומר, למכלול הרמוני, משתי תנועות העומדות זו כנגד זו לשתי תנועות שעומדות זו מעל זו, האחת ראשונה, אור ישר, והשנייה שנייה, אור חוזר [וכך עליהן להישאר], ממש משתלבות, וזאת כיוון שלא המפגש ביניהן הוא הנקודה, אלא המפגש ביניהן כמוליד אותן, את קיומם, הם נובעים ממנו מה שהרבה יותר מהותי מעצם התפקידים שלהם בתור משפיעים ומקבלים (אכן, בין היסוד למלכות לפעמים יהיו חילופי תפקידים בשאלת המשפיע והמקבל, כי האמת היא שבכל סיטואציה אחד מהם משפיע והשני מקבל, ההגדרות של ההשפעה ושל הקבלה שייכות למכלול הדיאלקטי. לכן גם אין כאן חשיבות לקיצוניות של אחת התנועות היוצרת את עצמה [חסד שבחסד/גבורה שבגבורה] כיוון שבסופו של דבר, אין כאן תנועה אחת ועוד אחת, יש כאן אחת). מקום הלמעלה כאן הוא ההשפעה, זו הבחינה בה זה שלמעלה הוא משפיע, אך כאמור זו לא הבחינה היחידה שלו.

7 ימים לעומר

כב ניסן, מלכות שבחסד. זהו הצד השני של המכלול ההרמוני מצד תנועת ההשפעה, זה שלעתים התחתון הוא זה שלו תנועת ההשפעה.

גבורה – תנועת הקבלה

8 ימים לעומר

כג ניסן, חסד שבגבורה. הגבורה, שעניינה עצם הקבלה, מכירה בכך שישנה תנועה הפוכה ממנה, תנועת השפעה, מה שמחדד שם איזושהי נוכחות דיאלקטית (בדומה לחסד שבגבורה).

9 ימים לעומר

כד ניסן, גבורה שבגבורה. זהו מצבה של הגבורה כעומדת בפני עצמה, כאילו כל הקיים בעולם הוא רק קבלה, אמנם גם המצב הקיצוני הזה מחדד איזושהי אחדות, שכן הוא מחדד את עצם תנועת הקבלה ונותן לה מקום שיוכל להתממש גם בתוך מכלול אחדותי.

10 ימים לעומר

כה ניסן, תפארת שבגבורה. הקבלה לא רק מכירה בקיומה של ההשפעה, אלא מבינה שהיא חלק ממכלול עמה, אמנם מכלול דיאלקטי, הן עומדות זו כנגד זו.

כו ניסן, נצח שבגבורה. לעתים המכלול הדיאלקטי הזה מביא לקשיים, בנצח שבגבורה מדובר בקשיים מצד ההשפעה, ההשפעה רוצה להשפיע פחות או יותר ממה שהגבורה רוצה לקבל, ונעשית התגברות מצד הקבלה שמרחיבה או מצמצמת על ידי קבלתה את השפע.

כז ניסן, הוד שבגבורה. לעתים המכלול הדיאלקטי הזה מביא לקשיים, בהוד שבגבורה מדובר בקשיים מצד הקבלה, שרוצה לקבל פחות או יותר ממה שההשפעה רוצה להשפיע, ונעשית התגברות מצד הקבלה שמרחיבה או מצמצמת את קבלתה עצמה.

כח ניסן, יסוד שבגבורה. הקשיים במכלול הדיאלקטי וההתגברות עליהם מובילים לתובנה חדשה לגמרי – לא מדובר במכלול דיאלקטי, בו ההשפעה והקבלה עומדות זו כנגד זו אך במכלול אחד, ובאמת השאלה מי משפיע ומי מקבל, מי בימין ומי בשמאל, היא פחות קריטית, וצריך להתייחס לשני צדדים אחרים, מי למעלה ומי למטה, ואיך הם משתלבים, והם מחליפים ביניהם את תפקידי ההשפעה והקבלה ויותר מהותית, הם כל הזמן גם משפיעים וגם מקבלים, כיוון שהתנועות הללו אינן מהותיות, וזאת כי המכלול ההרמוני לא מדבר על המפגש בין השניים אלא עליו כזה שהוליד אותם מלכתחילה. ביסוד שבגבורה הוא כשהעליון הוא המקבל.

כט ניסן, מלכות שבגבורה. זהו הצד השני של המכלול ההרמוני, המצב בו התחתון הוא המקבל.

שבוע התפארת – המכלול הדיאלקטי של ההשפעה של הקבלה

ל ניסן, חסד שבתפארת. כך נראית תנועת ההשפעה מנקודת מבטו של המכלול הדיאלקטי (נקודת המבט ההפוכה מתפארת שבחסד, שהיא כאשר ההשפעה מגלה שהיא חלק ממכלול דיאלקטי, כלומר, בחסד אנחנו מדברים מנקודת מבט ההשפעה, ובתפארת מנקודת מבט המכלול הדיאלקטי), היא מתחשבת בעוד צד אך במובנה הקיומי היא שנייה לו.

א איר, גבורה שבתפארת. כך נראית תנועת הקבלה מנקודת מבטו של המכלול הדיאלקטי, היא מתחשבת בעוד צד אך במובנה הקיומי היא שנייה לו.

ב איר, תפארת שבתפארת. כך נראה המכלול הדיאלקטי מנקודת מבטו של עצמו, הוא רואה כאן שניות, כלומר, היא לא אחדות ממש, כי היא לא הרמונית, והיא גם לא נפרדות, כי בסופו של דבר כל תנועה מתחשבת בשנייה אף אם היא חייה את חייה.

ג איר, נצח שבתפארת. במכלול הדיאלקטי הזה יש משהו שמוביל לקשיים מצד ההשפעה, שכן הוא זה שבדיוק בא ואומר לה לחיות את חייה שלה ובהם להתחשב בקבלה, אך לעתים היא רוצה להשפיע יותר או פחות, ולכן היא צריכה במובן מסוים להכניע על ידי השפעתה את הקבלה ולגרום לקבל יותר או פחות.

ד איר, הוד שבתפארת. כמו כן, הוא מוביל לקשיים גם מצד הקבלה, שכן הוא אומר לה לחיות את חייה שלה ובהם להתחשב בהשפעה, אך לעתים היא רוצה לקבל יותר או פחות, ולכן היא צריכה במובן מסוים להכניע על ידי קבלתה את ההשפעה ולגרום לה להשפיע יותר או פחות.

ה איר, יסוד שבתפארת. פתאום המכלול הדיאלקטי הזה כשלעצמו, עם כל ההתמודדות שלו עם הקשיים שהדיאלקטיקה שלו הובילה אותו אליהם, מגיע למסקנה שבאמת הוא מכלול הרמוני, ויסוד שבתפארת הוא הנקודה בה מכלול דיאלקטי הופך לעליון, כלומר, השניות גורמת לאחדות דרך העליון, התנועה הראשונית.

ו איר, מלכות שבתפארת. פתאום המכלול הדיאלקטי הזה כשלעצמו מגיע למסקנה שבאמת הוא מכלול הרמוני, ומלכות שבתפארת היא הנקודה בה הוא הופך לתחתון, כלומר, השניות גורמת לאחדות דרך התחתון, התנועה השניונית. בכך מושלם המעבר.

שבוע הנצח – התמודדות עם קשיים במכלול הדיאלקטי מצד תנועת ההשפעה

ז איר, חסד שבנצח. להשפעה יש קשיים פנימיים, לעתים היא מעוניינת להשפיע יותר ולעתים פחות משיכולה הקבלה לקבל, זה הנצח. חסד שבנצח הוא כאשר היא רוצה להשפיע פחות, והיא מתגברת על כך, מוסיפה השפעה.

ח איר, גבורה שבנצח. גבורה שבנצח היא כאשר ההשפעה רוצה להשפיע יותר, והיא מתגברת על כך, גורעת השפעה, לטובת יכולת הקבלה להכיל.

ט איר, תפארת שבנצח. תפארת שבנצח היא לאחר הקשיים האלה, כאשר ההשפעה והקבלה מיישרות קו ושבות למכלול הדיאלקטי.

י איר, נצח שבנצח. נצח שבנצח הוא כאשר היא רוצה להשפיע פחות והיא לא מתגברת על כך, אלא עומדת על שלה והקבלה מיישרת קו וגורעת קבלה.

יא איר, הוד שבנצח. הוד שבנצח הוא כאשר היא רוצה להשפיע פחות והיא לא מתגברת על כך, אלא עומדת על שלה, אלא שהקבלה פותחת אותה וגורמת לה להשפיע יותר על ידי הקבלה.

יב איר, יסוד שבנצח. יסוד שבנצח הוא כאשר כל הדינמיקה המורכבת של הנצח גורמת להבנה של שני הצדדים כי באמת הם אחד, לא מדובר במכלול דיאלקטי אלא הרמוני, וממילא צריך לצאת מהדיכוטומיה של מושגי משפיע ומקבל, ולעבור למושגים של עליון ושל תחתון, של תנועה ראשונית ושל תנועה שניונית. זוהי ההבנה מצד העליון, התנועה הראשונית.

יג איר, מלכות שבנצח. זו ההבנה המקבילה של הנצח לא מצד העליון, אלא מצד התחתון, התנועה השניונית.

שבוע ההוד – התמודדות עם קשיים במכלול הדיאלקטי מצד תנועת הקבלה

יד איר, חסד שבהוד. לקבלה יש קשיים פנימיים בעקבות היותה חלק מהמכלול הדיאלקטי, לעתים היא רוצה לקבל יותר, לעתים פחות. חסד שבהוד זה כאשר היא רוצה לקבל פחות, אך היא מתגברת על כך, ומתאימה את עצמה אל ההשפעה.

טו איר, גבורה שבהוד. גבורה שבהוד היא כאשר הקבלה רוצה לקבל יותר, אך היא מתגברת על כך ומתאימה את עצמה אל ההשפעה.

טז איר, תפארת שבהוד. תפארת שבהוד היא לאחר הקשיים האלה, כאשר היא כבר עברה את השלב בו היא רוצה לקבל יותר ואת השלב בו היא רוצה לקבל פחות, וכעת הן יחד במובן הדיאלקטי שלו.

יז איר, נצח שבהוד. נצח שבהוד הוא כאשר היא רוצה לקבל יותר, והיא באמת מצליחה, על ידי עצם הקבלה, לפתוח את ההשפעה להשפיע עליה עוד.

יח איר, הוד שבהוד. הוד שבהוד הוא כאשר היא רוצה לקבל פחות, והיא באמת מצליחה בכך, על ידי עצם הקבלה, לעצור את ההשפעה מהשפיע עליה.

יט איר, יסוד שבהוד. יסוד שבהוד הוא כאשר כל הדינמיקה המורכבת של הנצח גורמת להבנה של שני הצדדים כי באמת הם אחד, לא מדובר במכלול דיאלקטי אלא הרמוני, וממילא צריך לצאת מהדיכוטומיה של מושגי משפיע ומקבל, ולעבור למושגים של עליון ושל תחתון, של תנועה ראשונית ושל תנועה שניונית. זוהי ההבנה מצד התחתון, התנועה השניונית.

כ איר, מלכות שבהוד. זוהי ההבנה המקבילה באחדות ההרמונית, מצד העליון, התנועה הראשונית.

שבוע היסוד – מכלול הרמוני מצד התנועה הראשונית/העליונה

כא איר, חסד שביסוד. זו התנועה הראשונית כאשר היא משפיעה, כאשר היא חותרת לתת, אך לא כיוון שזה מהותי לה, אלא כיוון שכך הכל נפתח, זו התנועה הראשונית של התנועה הראשונית, ההשפעה.

כב איר, גבורה שביסוד. זו התנועה הראשונית כאשר מיד לאחר השפעתה היא מתחילה גם לקבל, זוהי נחת הרוח שנגרמת לתנועה הראשונית מעצם העובדה שהיא השפיעה לתנועה השניונית.

כג איר, תפארת שביסוד. זו התנועה הראשונית רגע אחרי הקבלה שהיא רגע אחר ההשפעה, זו שלמות ההשפעה והקבלה אותה חווה התנועה הראשונית, היא מרגישה ששתי התנועות הללו קיימות אצלה ושתיהן באות לידי ביטוי.

כד איר, נצח שביסוד. שלמות ההשפעה והקבלה הזו נחווית במכלול ההרמוני אך לא באופן אחדותי לגמרי אלא באופן דיאלוגי, כלומר, לא באופן שניותי-נפרדותי אלא באופן שניותי-אחדותי, כלומר, כזה המכיר בערך האחדות אך מתוך השניות, מביא גם בסופו של דבר למקום בו הערך הזה מתמעט, הרי מדובר בדיאלוג, ובדיאלוג לפעמים יש חריגות של אחד הצדדים מכללי השיח, הם שניותיים. נצח שביסוד הוא כאשר התנועה הראשונית רואה עצמה חלק מהאחדות, אך היא רוצה להשפיע פחות או יותר, ולא משיגה את האפשרות במבט ראשון, אז היא סוגרת או פותחת את השניונית.

כה איר, הוד שביסוד. הוד שביסוד הוא כאשר התנועה הראשונית רואה עצמה חלק מהמכלול ההרמוני, אך באופן שניותי-נפרדותי, לכן היא רוצה לקבל פחות או יותר, אז היא סוגרת או פותחת את השניונית.

כו איר, יסוד שביסוד. כאשר התנועה הראשונית מתחילה לראות את עצמה לא כחלק ממכלול הרמוני באופן שניותי-נפרדותי, אלא כחלק ממכלול הרמוני באופן האחדותי לגמרי, כזה שלא מתייחס לא לשניות ולא לנפרדות, אלא נטו לאחדות, אנו מגיעים ליסוד שביסוד. פה התנועה הראשונית לא מתייחסת לשניות או לנפרדות, וממילא ההשפעה או הקבלה שלה, חסרות משמעות.

כז איר, מלכות שביסוד. זה כאשר יותר מכך, לא רק שהתנועה הראשונית לא מבחינה בין ההשפעה והקבלה שבה, אלא כאשר היא אפילו לא מבחינה בין עצמה, התנועה הראשונית, לחברתה, התנועה השניונית. הכל חותר לאחדות.

שבוע המלכות – מכלול הרמוני מצד התנועה השניונית/התחתונה

כח איר, חסד שבמלכות. זו התנועה השניונית כאשר היא משפיעה, כאשר היא חותרת לתת, אך לא כיוון שזה מהותי לה, אלא כיוון שכך הכל נפתח, זו התנועה הראשונית של התנועה השניונית, ההשפעה.

כט איר, גבורה שבמלכות. זו התנועה השניונית כאשר מיד לאחר השפעתה היא מתחילה גם לקבל, זוהי נחת הרוח שנגרמת לתנועה השניונית מעצם העובדה שהיא השפיעה לתנועה הראשונית.

א סיון, תפארת שבמלכות. זו התנועה השניונית רגע אחרי הקבלה שרגע אחרי ההשפעה, זו שלמות ההשפעה והקבלה אותה חווה התנועה השניונית, היא מרגישה ששתי התנועות הללו קיימות אצלה ושתיהן באות לידי ביטוי.

ב סיון, נצח שבמלכות. שלמות ההשפעה והקבלה הזו נחווית במכלול ההרמוני אף לא באופן אחדותי לגמרי אלא באופן דיאלוגי, כלומר, לא באופן שניותי-נפרדותי אלא באופן שניותי-אחדותי, כלומר, כזה המכיר בערך האחדות אך מתוך השניות, מביא גם בסופו של דבר למקום בו הערך הזה מתמעט, הרי מדובר בדיאלוג, ובדיאלוג לפעמים יש חריגות של אחד הצדדים מכללי השיח, הם שניותיים. נצח שבמלכות הוא כאשר התנועה השניונית רואה עצמה חלק מהאחדות, אך היא רוצה להשפיע פחות או יותר, ולא משיגה את האפשרות במבט ראשון, אז היא סוגרת או פותחת את הראשונית.

ג סיון הוד שבמלכות. הוד שבמלכות הוא כאשר השניונית רואה עצמה חלק מהמכלול ההרמוני, אך באופן שניותי-נפרדותי, לכן היא רוצה לקבל פחות או יותר, אז היא סוגרת או פותחת את הראשונית.

ד סיון, יסוד שבמלכות. זה יותר ממלכות שבמלכות, לא רק שהתנועה השניונית לא מבחינה בין ההשפעה והקבלה שבה, אלא כאשר היא אפילו לא מבחינה בין עצמה, התנועה השניונית, לחברתה, התנועה הראשונית. הכל חותר לאחדות.

ה סיון, מלכות שבמלכות. כאשר התנועה השניונית מתחילה לראות את עצמה לא כחלק ממכלול הרמוני באופן שניותי-נפרדותי, אלא כחלק ממכלול הרמוני באופן האחדותי לגמרי, כזה שלא מתייחס לא לשניות ולא לנפרדות אלא נטו לאחדות, אנו מגיעים ליסוד שבמלכות.

חתימה – בין ספירה לספר

מתוך הספירה שבספירת העומר, שמתחילה כאמור בנפרדות ומגיעה לשניות, מגיע הספר, ספר התורה. הספר כולל בתוכו פרטים שונים, יש בו שניות, ואפילו נפרדות, אך הן יוצאות מתוך אחדות מלאה, כולן חלק מהמכלול ההרמוני הזה, מהספר הזה. בתורה באמת יש לנו הלכות ואגדות שונות-שניותיות, לעתים אפילו סותרות-נפרדות, ואף על פי כן, ויותר מדויק, זאת כיוון ש, זאת התורה, אחת היא. לפתע, סיפור יציאת מצרים, המופיע בתורה, וספירת העומר, שאף היא מופיעה בתורה, מובאים רק בתור הנפרדות ובתור השניות, שמתוך האחדות, שחוזרים אליה כדי לחדד אותה. בכך משתקפת אחדותם המלאה של כנסת ישראל ושל הקדוש ברוך הוא, ובכך משתקפת אחדותם המלאה של הסוף ושל האין סוף.

הערות שוליים

1. בחיי אני הרבה פעמים מוצא את עצמי, בתור אדם שהוא די משפיע באישיותו, בהשפעה מלאה, בחסד שבחסד. אני מתייחס לזה הרבה פעמים בתור ביטוי לנפרדות, אמנם האמת היא שיש לו מקום חשוב בהשפעה וממנו צריך לנתב השפעה שיותר מתחשבת בקבלה, אך אסור לי למחוק גם את ההשפעה המלאה, היא התנועה הבסיסית שעד שנגיע לקבלה כבר נשכלל, אך באמת היא נקודה חשובה מאוד בפני עצמה. עליי לקבל את היותי משפיע באופן כזה, ומשם לפתח ולעדן.

   ↩

2. זה הרגע הזה שאני מדבר עם אדם או עם קהל בלי להתאים את עצמי אליהם ואני בטוח שאף אחד לא מבין אותי ופתאום אני מגלה כמה הדברים שלי נכנסים כחץ לליבם… זו השפעה מלאה שמצאה את עצמה עם איזשהו כלי המקבל אותה ונותן לה מקום. פלא עצום, המבוסס על היות ההשפעה והקבלה כחלק מאחדות אחת.

   ↩